אין קץ לילדות

אין יותר סיר מזה

לא פחות מ-36 שנים עברו מאז אלונה פרנקל הוציאה את ספר הבכורה שלה, אבל יש דברים שכנראה לא משתנים, או מושתנים אם תרצו במקרה הזה. "הסיר של נפתלי", אחת מקלאסיות הילדים הגדולות בכל הזמנים, היה ותמיד יישאר כנראה אחד הספרים המוצלחים לטעמי. זה כמובן בזכות האיורים והכתיבה של פרנקל, אך הרבה יותר מכך, בזכות המסר החד משמעי לילדים וחשוב יותר - להורים: אין דברים שלא מדברים עליהם. לא פיפי - ולא המקום ממנו יוצא הפיפי, לא קקי ולא המקום ממנו יוצא הקקי.

• הצטרפו לעמוד של ynet בפייסבוק
  

להתראות בים? אתם בטוחים? (עטיפת הספר)

למרבה הפלא, היו מי שהרימו גבה ואף קול זעקה כאשר פרנקל בחרה לסיים את ספרה במשפט האלמותי "שלום פיפי, שלום קקי, להתראות בים". טוב, אולי בשנות ה-70 היו אנשים שעדיין חשבו שהים התיכון הוא לא ערימה של פיפיקקי.

בכל מקרה, "הסיר של נפתלי", שבהמשך הגיע גם בגרסה הנשית וגם באלה המתורגמות לאנגלית, הונגרית, הולנדית יפנית וקוריאנית (בזו האנגלית נקרא נפתלי "ג'ושוע"), היה להצלחה גדולה ובהחלט מומלץ גם להורים והילדים של 2011. (עמית קוטלר)

פה קבור הכלב

"איה פלוטו", הוא הרבה יותר מספר ילדים שובה לב. זהו סיפור קלאסי המתאר באופן כה מיוחד את משמעותו של החיפוש העצמי והוא גם רלוונטי בעידן שלנו, התהייה הפוסט-מודרנית על משמעותו של האינדיבידואל והיציאה הבלתי נמנעת ממש למסע חיפוש אפילו כשהכל טוב, לכאורה.

הרי מה חסר לו לפלוטו הכלבלב? יש לו הכל בעצם, יש לו אוכל ואהבה ולמעשה כל הצרכים הבסיסיים שלו מסופקים. אבל זה לא מספיק. פלוטו יוצא למרות כל התנאים הטובים שיש לו, ואולי אפילו גם בגלל שיש לו כבר הכל, למסע בו הוא עובר שלל התנסויות. לא, להודו הוא אמנם לא הגיע אבל הוא כן ניסה את כוחו כדג, הוא הבין כי הוא אינו יכול לעוף (הנה לא צריך להרחיק עד המזרח כדי להבין את זה), ובסופו של דבר הוא חוזר אל הקיבוץ, לשמחתו הרבה של גדי בעליו וגם לשמחתו של הכלבלב.

"איה פלוטו", לא אפיין את ישראל הסוציאליסטית (עטיפת הספר)

מדהים שהספר שראה אור לראשונה בשנות החמישים המאוחרות, ידע לקלוע בפשטות ובכזה דיוק למסע החיפוש העצמי שכל כך לא אפיין את ישראל המאופקת, הסוציאליסטית, הציונית והפטריוטית של אותם הימים. אולי חלק מהקסם הטמון בין שורות הספר הוא גם בערכים הנוסטלגיים משהו הקיימים בו. ערכים שבתקופתנו כבר אבדו מזמן. (יעל לינזן)

פעוטים היינו ואנחנו עדיין

מילן מוכר בעיקר מסיפוריו של פו הדב ביער ת"ק הפרסאות, אבל במקביל לספר עם כריסטוף רובין ושאר החברים, הקריאו לי אימי ואחיותיי שירים בחרוזים מספרו הראשון לילדים, "פעוטים היינו" ("When We Were Very Young") מ-1924. הספר שיצא בעברית ב-1946 כלל בתחילתו הערה מהמתרגם יעקב אורלנד שהסביר ששינה את שמות המקומות כדי להתאים את הספר לילדי הארץ, כדי שנזהה את המקומות עליהם הוא מדבר.

פו הדב ביער ת"ק הפרסאות (עטיפת הספר)

ואכן, התרגום העביר את לונדון לתל אביב וירושלים, ואת הילדים, האבירים המצחיקים והחיות הקטנות שמסתובבות בשדות ובחצרות, הביא אל פתח חדרי. לפעמים היו בשירים מסרים עמוקים יותר ואף מטרידים שלא הבנתי כילדה. אחד מהם, הזכור לי היטב הוא הילד שמתרוצץ כל היום ללא הרף, כי אם יחדל לרגע מלרוץ, לא יוכל עוד ללכת. לפני שמשמעות ההתרוצצות הבלתי פוסקת של החיים היתה נהירה לי, יכולתי לעיין בספר על איוריו וסיפוריו שוב ושוב, וליהנות ממנו כל יום מחדש. (לירון סיני)

ילדה קטנה, גדולה

רבים, ואני ביניהם, מאמינים שסוד הקסם של אריך קסטנר היה בכשרון הנדיר שלו להתייחס לקוראיו הצעירים כיצורים תבוניים, בעלי חוש הומור ותפיסה מהירים ממה שרוב המבוגרים נותנים להם קרדיט. אם נוסיף לזה את האיורים המקסימים של ולטר טרייר הצ'כי, שהתמזל מזלנו שצורפו למהדורה העברית, לא פלא שספריו של קסטנר: "אורה הכפולה", "הכיתה המעופפת", "האיש הקטן והעלמה הקטנה", ועוד ועוד - עינגו אותנו משך כל כך הרבה שנים.

נערה בסיכון וילד קשה יום, ואין כמוהם (עטיפת הספר)

מבין כל אלה, קל במיוחד להיות מוקסמים מ"פצפונת ואנטון", ובעיקר מפצפונת (לואיזה) פּוֹגֵה, דמות נפלאה שכמותה. בפרמטרים יצחק-קדמניים, פצפונת היא נערה בסיכון, בת להורים מזניחים. למרות העושר המופלג שלהם, אביה טרוד בעבודתו כמנהל מפעל ואימה טרודה באירועים חברתיים ובמיגרנה שלה (שנקראה, בתרגום המקורי והמלבב של אלישבע קפלן, צלחית) ואת הקטנטונת הם משאירים לחסדיה של מטפלת מתעללת שנוטלת אותה לקבץ נדבות מדי ערב.

אבל חוש ההומור של פצפונת, האופטימיות חסרת התקנה, הכשרון לדרמה (למשל, בפרק במספרה, כשהיא מחקה את מעשיו של הספר ומגלחת את הכלב שלה, פיפקה) ובעיקר טוב הלב כלפי החבר אנטון, בן קשה יום לאמא ענייה אך אוהבת, הם שגואלים אותה מעתיד כמחפשת תשומת לב מקצועית - בין אם כשחשפנית או גרוע מכך, גיבורת סדרת ריאליטי - ומביאים לסוף המתוק, שלא לומר מתקתק, שבו (זהירות, ספוילר) ההורים המזניחים לומדים להעריך את האוצר שלהם ואנטון ואימו זוכים לבטחון כלכלי. (אילת יגיל)

סוד כמוס לפרה ולסוס

למרות ששנאתי לקרוא, בכיתה ד' אמא קנתה לי את "דברים שאני לא מגלה". הטלוויזיה היתה כל עולמי וספרים היו הדבר האחרון שעניין אותי. אמא כנראה רצתה שאתחיל סוף סוף לקרוא והרגישה שספרו של גדי טאוב יתאים לי. מעניין כי הסיבה שבכלל פתחתי את הספר ולא זרקתי אותו מאחורי הארון, היא בגלל שבכריכה האחורית הופיעו תמונתו של טאוב הצעיר ואת הפרצוף זיהיתי מ"תוכניות הילדים והנוער", הרצועה הקלאסית של הערוץ הראשון.

ספרו של טאוב. הכל התחיל בערוץ הראשון

וכך הייתי נרדם בכל לילה עם הסיפורים הקצרים של טאוב וכשסיימתי את הספר, קראתי אותו שוב ושוב,

כי הוא היה בדיוק בשבילי. תחת הכותרת של אהבת נעורים בילדה מהכיתה בשם יעל, טאוב הצליח לשרטט בצורה יפייפיה את כל העיקר בחייו של ילד בבית הספר היסודי. חיים שלמבוגרים יכולים להיראות מאוד פשוטים, אך עבור אותו הילד, ההיפך הוא הנכון.

שנתיים לאחר שיצא הספר, הגיע החלק השני בשם "דברים שאני לא מגלה ליעל", שהמשיך את מעלולותיו של הנער הצעיר. אמנם הסיפורים בספר השני היו כיפים לקריאה גם הם, אך חסרה בהם התמימות הנוגעת והמתוקה שנכחה בראשון. המשכתי לקרוא את "דברים שאני לא מגלה" במשך שנים רבות, עד היום. כל כמה חודשים אני שולף אותו מהדף, קורא סיפור או שניים, ודרך חייו של המספר, נזכר באלה שהיו שלי. (אור ברנע)