אוכלים פחות כדי לרדת במשקל? זה לא יעזור

סופה של עונת החורף, המסמלת גם את קירבתה של עונת הרחצה ובגדי הים, היא גם האות המבשר על פתיחת עונת הדיאטות. נשים רבות מבטיחות לעצמן, בכל שנה מחדש, שהפעם הן יעשו זאת: הפעם הן ירזו ויחושו טוב יותר עם עצמן ועם גופן. "פשוט אלמד לסתום את הפה", אומרות רבות מהן. "אדע לשלוט בעצמי ולא אהיה כה חלשת אופי אל מול דחפי האכילה".

• הצטרפו לפייסבוק של ynet וקבלו עדכונים חמים וסרטונים בלעדיים
  

אכילת היתר נתפסת, בעיני אותן נשים, ככישלון מעורר בושה וכחולשה שיש למגר על ידי איסורי אכילה קפדניים. לאחר ניסיונות חוזרים ונשנים, שלעתים כוללים גם הצלחה והרזיה, בדרך כלל מגיעים גם רגעי השבירה. זה יכול לקרות אחרי שבוע, חודש או חצי שנה, אך אותה חריגה מהמשטר הדיאטטי לרוב תביא עימה תקיפה עצמית, תחושת כישלון, וכמובן התגברות של החריגה - עד לשבירת כל כללי הדיאטה ועלייה חוזרת במשקל.

למעשה, זהו תהליך צפוי מראש הנובע מהתעלמות מעובדה מהותית אחת: בולמוסי האכילה נובעים לרוב ממצוקה ומתחושת חוסר, ריק וחרדה. לכן, ללא טיפול בחוויות משבריות אלו, מאמץ שינוי הרגלי האכילה נידון, ברוב המקרים, לכישלון.

משמעת בדיאטה? לא מועילה בטווח הארוך

כדי להבין את המנגנון הבולמי יש לרדת לעומק המשמעויות של האכילה בחיינו. המזון הוא הצורה הראשונית ביותר בה אנו מקבלים אישור לקיומנו. תחושת ההתמלאות שהוא מעניק היא ההבטחה שאנו מכירים מינקותנו לסיפוק צורכי החיים שלנו – גם הצרכים התזונתיים וגם צרכינו הקיומיים והרגשיים. כשאנו חווים חוסר בסיפוק צרכינו הקיומיים והרגשיים נפגעת תחושת ההזנה המייצבת שלנו, ואיתה נפגעים גם תחושת האישור הפנימי, התיקוף העצמי והוודאות הקיומית, שהינם כה חיוניים לבריאות הנפשית.

עוד פעם בולמוס אכילה? (צילום: סי די בנק)

חוויית חוסר מתמשכת מעוררת בהלה פנימית, שמגיעה עד חרדת חידלון. חוויית המצוקה מביאה לחיפוש אחר הצלה, נחמה והקלה, ואנו פונים למקור המנחם הראשוני והמוכר לנו היטב: האוכל. מנגנון זה הוא מנגנון הישרדות אינסטינקטיבי, שעוקף תהליכים שכליים-הגיוניים, ולכן כה קשה לרסן אותו. יש לו שתי מטרות: בטווח הקצר, המזון מנחם ומרגיע את תחושת הבהלה, המצוקה והריק. בטווח הארוך, הוא מרחיק את גרעין העצמי הפגיע ממגע ישיר עם העולם, ומספק לו הגנה בדמות שכבות השומן הנוצרות. שכבות אלו הן מבצר השמור היטב על ידי שומרי ראש מתוחכמים (בולמוסי האכילה הבלתי נשלטים) שיתעקשו להישאר ולפעול את פעולתם, למרות כל כוח הרצון שנפעיל, כל עוד הגורם המאיים רובץ בפתח.

את התחכום והעיקשות הכמעט בלתי מנוצחים הללו מכירה כל אישה שאי פעם נאבקה במשקל יתר. בולמוס האכילה מגיע כאילו משום מקום, אך נראה כמארב מתוכנן היטב. גם אם התוכנית הייתה לאכול רק סלט לארוחת צהריים, ואף היה גיבוי של אוכל דיאטטי לשעת דחק, בכל זאת, מילה מסויימת, רגש שעולה או חוסר שקט שמתגנב לפתע - יביא לוויתור על יכולת השליטה ומשם לאכילה מתפרצת של המזון הטעים (והמשמין) ביותר שנמצא בסביבה.

בכל הנוגע להגנה על תחושת הקיום הבסיסית, קשה מאוד להביס את הכוחות ההגנתיים, שמופעלים בצורה אוטומטית. מכאן ניתן להבין מדוע שיטות דיאטות שונות, המבוססות רק על משמעת ושינוי הרגלי אכילה, אינן יעילות בטווח הארוך. לא ניתן להילחם במנגנון ההישרדותי הזה לאורך זמן. בנקודה מסויימת המשטר המשמעתי קורס בפני כוחות החוסר שבנפש, ואז הצורך לפצות את עצמנו על ההתעלמות ממצוקתו רק עולה, ואיתו גם דחף האכילה.

מתוודעים אל ה"אויב" החרדתי

מכאן ניתן להבין כי חלק מרכזי מתהליך ההרזיה צריך לכלול "נטרול" של גורם החוסר החרדתי, לפני שמנסים להילחם בבולמוסי האכילה. חשוב לבדוק מדוע אנו חווים את החוסר וכיצד האוכל מסייע להרחיק, להשכיח או להשתיק את חוויית המצוקה והחרדה.

ניתן לעשות זאת על ידי תהליך של זיהוי הטריגרים המעוררים את דחפי האכילה, אותם אירועים, רגשות או מחשבות אוטומטיות אשר חולפים כמעט בלי משים לפני התפרצות האכילה.

זיהוי ואיתור מוקדם של הטריגרים הללו מסייעים להתוודע ל"אויב" החרדתי, וכך להגיע מוכנים ומחוזקים יותר למפגש עימו. עיבוד של תכנים וחוויות שיצרו את הרגשות והמחשבות המעוררים את בולמוסי האכילה, יסייע למוסס את האיכות הגולמית, הכאוטית והמתפרצת של החומר החרדתי ולהפוך אותו למובן יותר, פחות מאיים ולכן גם נשלט ופתור יותר.

לאחר שמזוהה מטרתו האמיתית של דחף האבסת המזון, ומעובדים הרגשות המעורבים בחוויית החוסר, חשוב לבדוק כיצד ניתן לספק חוויות התמלאות רגשית-קיומית מזינה בדרכים אחרות, אשר יעניקו ביטחון פנימי, ויבססו אישור ותקפות עצמית.

דבורה לדרמן-דניאלי היא מחברת הספר "הרחם יודעת", מנחת סדנאות "מפת הצמיחה הנשית שלך" .

איזבלה שני היא דיאטנית קלינית, מנחת סדנאות no diet.