תודה שהצלת חיים: מכתב למתנדב חרדי
"בכירי הרבנים שלך אסרו עליך להתנדב למד"א, ושלחו אותך לשירותי ההצלה החרדיים. רגע לפני כן רציתי לומר לך תודה, ולשאול האם תאזור אומץ להמשיך בעבודתך, ולא להינעל בגטו שקטן ממידותיך האנושיות"
אף פעם לא הספקתי לומר לך תודה, ועכשיו כנראה שכבר לא אוכל עוד. בשבוע שעבר הרבנים שלך אסרו עליך להתנדב ב"מגן דוד אדום", ושלחו אותך לשירותי ההצלה החרדיים. אני בטוחה שפסק ההלכה שלהם חשוב לך, כך שככל הנראה אין עוד סיכוי שאראה אותך אם אגיע לתחנת מד"א בעירי: אז תודה לך, רגע לפני פרידה.
אני בטוחה שאתה לא זוכר את השבת ההיא, שבה נקרא הצוות שלך להחיש את ילדי ואותי לבית החולים. הילד היה מבוהל מעצם הנסיעה באמבולנס, ולך - עתיר נסיון ורגוע לגמרי - היה קל יותר לטפל בפחדיו העצומים מאשר לי. היית אדיב ונעים הליכות, ואמרת לי שיהיה בסדר, בעזרת השם, ובתוך הבלגן הרגשי והפחד שהייתי נתונה בהם, בהתחלה בכלל לא שמתי לב לכיפה השחורה הגדולה שלך ולזקן. הם איכשהו היטשטשו בתוך המדים, ורק אחר כך, במהלך הנסיעה, תהיתי אם לומר לך – כל הכבוד, ביודעי שנסיעה בשבת, גם לצורכי פיקוח נפש והצלת חיים, לעולם לא תהיה עניין טריוויאלי בעיניך.
לו רק הינו יכולים לשוחח על זה, הייתי אומרת לך שאני בטוחה שתמשיך להתנדב, ושבעיניך לא יהיה הבדל כלשהו בין חיי ילדי החילוני לחיים של אחרים, קרובים אליך יותר בהשקפותיהם ואמונותיהם, וכי גם בשירותי ההצלה החרדיים תמשיך לפעול באותה יעילות ומסירות שאפיינו כל תנועה שלך.
לא, זה אינו המקרה שבו צריך שוב להצטער על ההבחנה בין דם לדם, כי שירותי ההצלה החרדיים לא יימנעו מלעצור דימום בגלל אמונתו של האיש המדמם. כך שבעצם, הכל בסדר גמור – למעט מחשבה מטרידה אחת, שאבקש לחלוק אתך כאן.
עוד לבנה בחומה
כשהרבנים קבעו שאסור לך להתנדב במד"א, הם נימקו זאת בפריצת גדרי הצניעות, והגביהו עוד את החומה הבצורה המפרידה בינך לבין אנשים כמוני. כשקראתי על אודות פסק ההלכה הזה, לא יכולתי שלא לדמיין את תחנת מד"א פתאום כמין מאורת-פריצות מופקרת, כפי שהרועים הרוחניים שלך רואים אותה – אבל הרי שנינו יודעים שאינה כזאת.
מה היה כל כך חמור בעיניהם בתחנה? העובדה שגברים ונשים מצילים בה חיים בצוותים מעורבים? העובדה שבין קריאה לעזרה לקריאה נוספת לפעמים הם יושבים ומשוחחים זה עם זה, ומישהו אפילו יפרוש לצפות בטלוויזיה לכמה דקות? הרי איש לא יכריח אותך לשבת מול המסך איתו. מה כבר קורה שם במשמרת שלך? הרי מפאת כבודך, סביר להניח שהמתנדבים יימנעו משיחות בלתי הולמות, בדיוק כפי שהיה בעת שהייתי מתנדבת, ולעתים עבדתי יחד עם חרדי צעיר. עצם נוכחותו מיתנה את לשוננו.
ואחרי שנים של התנדבות, פתאום הרבנים שלך לא סומכים עליך שתעמוד בפרץ ותוכל לפיתויים האיומים שמחכים לך שם בתחנה, בין תאונה - להתקף לב - לשריפה עם ניצולים. פתאום הם מתייחסים אליך לא כאל חובש מנוסה, יעיל וקר רוח, אלא כאל שק יצרים מהלך, שלא יכול לשלוט במעשיו ובמילותיו נוכח עצם קיומה של אוכלוסייה חילונית לצידו. פתאום אתה חלש ונרפה, מבוהל ונטול חוט שדרה.
האם תציית?
ורציתי לשאול אותך אם אתה באמת כזה, ביודעי היטב שלא. מין שאלה רטורית מעצבנת שתגרום לך להתבונן לרגע ברבנים שלך לא רק ביראת כבוד, אלא בקמצוץ של שיפוטיות. הרי גם הם, בסופו של דבר, בסך הכל בני אדם. ואולי מה שמדריך אותם בפסק ההלכה, הוא פחד מיותר מפני שינוי בהתנהגותך, פחד שאינו מעיד על כבוד כלשהו לך ולדרך שבה בחרת לחיות; פחד שאינו מעיד על הצלחתם לחנך אותך; פחד שבסופו של דבר ירחיק אותך לגמרי מן המרחב הציבורי, וינעל אותך לבטח בגטו קטן ממידותיך האנושיות.האם באמת תציית להם? האם תאמץ את הפחד הזה אל לבך כתחליף לחוסן הפנימי שלך, זה שלא נגס באמונתך ובאורחותיך במשך שנות ההתנדבות שלך, ופתאום תראה את עצמך בדמות שהם מנסים לצייר? או שיהיה בך העוז – למרות שבקהילה שלך יחשבו שזו חוצפה – לומר לעצמך שאתה מסוגל להתעלות על הסכנות האיומות הללו, ולהמשיך לעשות מה שאתה עושה כל כך טוב – להציל חיים?
לפנייה לכתב/ת 
