פרטים רבים עושים שלם

בשנות ה-70' הפיקה הטלוויזיה הלימודית סדרה בשם "הילדים משכונת חיים" שמטרתה להקנות יכולות קוגנטיביות בסיסיות. באחד הפרקים בסדרה שרים הילדים: "פרטים רבים עושים שלם - כל פרט ופרט הוא חלק - אם תצרף אותם יחדיו - הנה תמונה מושלמת...".

יותר משלושים שנה מאוחר יותר, נראה שילדי שנות ה-70' לא הצליחו להפנים את המסר המורכב של הסדרה, ושהם לוקים בחוסר יכולת בסיסית, הן ביצירת תצרף שלם של המציאות הסובבת אותם, והן בהערכת החשיבות של הפרט הבודד כמרכיב הכרחי שבלעדיו כל מסגרת נדונה לפירוק.

את הציבור הישראלי מטרידות בעיות שונות על פי סדר לא קבוע, כאשר הזעזוע, הכעס או הפחד מהאיום הביטחוני משכיח את תאונות הדרכים, שקוטעות את העיסוק במשבר בחינוך, שמסיט את תשומת הלב מנושא אחר שעוד ישוב לכותרות בסבב אינסופי של נושאים המתחרים על תשומת הלב המוגבלת של הצופה הישראלי.

העיסוק הטוטאלי ב"מפגע היומי" מפריע לצופים להבחין שיש קשר בין ה"פרשות" וה"משברים". יש קשר בין העלאת המחירים והמשבר בחינוך; בין הצנזורה באוניברסיטאות והרב המסית לרצח; בין הרב החשוד בניצול מיני, הנשיא האנס, שר האוצר לשעבר שגנב, והשר לשעבר שהבריח סמים. יש קשר בין פרשת הרמטכ"לים המביכה לפרשת הנטישה המשפילה של גלעד שליט בשבי החמאס. הקשר בין הדברים הוא חוסר העיסוק בפרטים: לא בפרטי ה"פרשה היומית" שבהם אנו עוסקים ללא הפסק, אלא באנשים, בתושבי המדינה, ה"פרטים" המרכיבים את המכלול של הציבור הישראלי.

עובדי נגד ציבור

במדינה הפרט אינו נחשב למרכיב חיוני, העיסוק התקשורתי אינו באנשים אלא בשמות עצם אבסטרקטיים כמו "הביטחון", "הכלכלה", ו"החינוך". גם אם אתה מובטל או מקבל משכורת נמוכה - "הכלכלה" נותרת יציבה. וגם אם הילד שלך נחשף לחמש שעות תנ"ך ואף שעה של אנגלית בבית ספר ממלכתי "חילוני", בוודאי תשמח לשמוע שהחינוך הישראלי הוא "מהטובים בעולם". הבעיה נעוצה באופן בו מוסדות ציבוריים ומשרדי ממשלה רואים את תפקידם, כאשר הציבור אותו הם אמורים לשרת לא נתפס כחלק מן ההגדרה האידאלית של חינוך, ביטחון, או כלכלה לאומית.

וכאשר הציבור אינו נחשב למטרה בפני עצמה, חלק ניכר מעבודתם של עובדי המדינה מוקדש להימנעות ממתן שירות והקצאת משאבים לציבור. עובדי לשכת העבודה זוכים לבונוס כשהם "מצליחים" לשלול תשלום של דמי אבטלה. וכאשר אזרח מדינת ישראל נזקק לסיוע מהמוסד לביטוח לאומי, הוא נאלץ להתמודד עם התחמקויות ומכשולים שאינם מביישים חברת ביטוח פרטית המתמודדת עם תביעה כספית. משרדי הממשלה, אם כן, מנוהלים למטרת רווח, תוך השתדלות לספוג מקסימום של מיסוי מהציבור ולהעניק מינימום של שירותים בתמורה. עליות המחירים המטורפות, שכר המינימום הנמוך, וההשקעה נמוכה בחינוך, בריאות ורווחה הם תוצאה של מדיניות שכמעט ואין לה הסבר: מדינת ישראל מנסה "להרוויח".

הסיבה למדיניות התמוהה הזאת לא נעוצה דווקא ברוע לב או בשחיתות, אלא בקבעון מחשבתי, ובשיטות הערכה מסורתיות. על פי אותה שיטת חשיבה, "כלכלה" מוצלחת הוא מצב בו בעלי ההון יכולים להמשיך ולהשקיע תוך ייצור של הכנסות לקופה הציבורית. גם אם מצב זה נוצר כאשר הרבה אנשים מרוויחים מעט, ומעט אנשים מרוויחים הרבה, הרי שבממוצע "הכלכלה" במצב מצוין. על פי אותו קיבעון מחשבתי, "מצב" החינוך מוערך על פי מספר מקבלי התארים ללא כל קשר לאיכות ולתוכן של אותם תארים; ו"מצב" הביטחון מבוסס על מספר האירועים הביטחוניים המדווחים ולא על חלוקת הנטל הביטחוני בין אוכלוסיות ואזורים שונים.

גם אם אותו קיבעון מחשבתי נובע מכוונות טהורות, איסוף ה"רווח" ללא חלוקתו לציבור לבסוף מוביל לשחיתות. הכסף נאגר בקופה הציבורית, ולבסוף מוצא את דרכו לידיהם של בכירים וחבריהם - כאשר הוא משמש בידיהם להנעה ולניתוב של "הכלכלה" ההולכת ומתחזקת.

וכאשר אזרחי המדינה נמדדים רק על פי הכנסתם ותרומתם ל"כלכלה" הלאומית, כמה

 כבר יכול להיות שוויו של חייל סדיר שנפל בשבי בעת מילוי תפקידו? הרי הוא איננו מקבל משכורת, והערך הכספי של השירות הצבאי שלו הוא נמוך. כמה כבר עולה להחליף חייל בשירות סדיר? כמה "שווה" מובטל? וכמה "שווה" מורה, פועל או עובד סוציאלי?

יש אם כן קשר בין הפרטים, והקשר נעוץ ב"פרטים השוליים" המרכיבים את החינוך, הביטחון, הכלכלה והמדינה במציאות, גם אם הם אינם מרכיבים את "המדינה" האבסטרקטית המדומיינת על ידי פקידי האוצר ו"קברניטי" התעשייה. כל פרט הוא חשוב, וכל פרט הוא חלק. אם נצרף את הפרטים - נקבל תמונה מאוד לא מושלמת.

ד"ר דרור אבנד-דוד, מרצה לספרות ולתקשורת.