קווים לבקבוקו: הוויסקי היפני

לפני שבועיים הזכרתי כמה מותגי סקוטש חדשים שהגיעו לישראל לאחרונה. הפעם - על ויסקי יפני. האמריקאים היו, אולי, אלה שהביאו את הוויסקי ליפן באמצע המאה ה-19, אבל הוויסקי היפני האיכותי נולד וצמח בעצם בסקוטלנד. הסיפור החל עם שני אנשים: האחד היה שינג'ירו טורי, שהבין שיש לייצר יינות ומשקאות שיתאימו לחיך היפני, ייצר וערבב משקאות שונים שהיו מבוססים על משקאות מיובאים שייבא ומכר בחנות שלו. האיש השני הוא מאסאטאקה טָקֶטְסוּרוּ, שנשלח לסקוטלנד, כדי ללמוד לייצר ויסקי.

הבחור הצעיר, בן ה-25, היה כימאי. הוא גויס למשימת לימוד הכנת הוויסקי על ידי אדם שלישי, שלא רבים זוכרים כיום את שמו: קיהֵאי אַבֶּה. אבה היה יצרן משקאות חריפים באוסקה, שהחליט לנסות וללמוד את סודות ייצור הוויסקי, מהמומחים בעצמם - מהסקוטים - כדי לייצר ויסקי איכותי ביפן.

טקטסורו בא ממשפחה של יצרני סאקה והיה בעל ידע בכימיה ובעל חינוך מצוין - מהטובים שיפן יכולה היתה להציע. כשהגיע לגלזגו, הוא נרשם לחוג לכימיה באוניברסיטה, לקורסים בזיקוק, וניסה גם להתקבל כשוליה אצל אחד מהגדולים שבמזקקי סקוטלנד. הצרה היתה שהשכר שאותו מומחה ביקש היה גדול פי שלושה מכל מה שטקטסורו קיבל, שלא לדבר על הסכום שעוד דרוש היה למחייתו. הצעיר נאלץ לנטוש את חלום ההשתלמות אצל אותו מאסטרו, אבל לא ויתר, ולא חזר לגלזגו, אלא חיפש מקום אחר ללמוד בו.

בסקוטלנד שאחרי מלחמת העולם הראשונה (השנה היתה 1919), התגלגל היפני הצעיר ברחבי ספייסייד, עם מפה שקנה בתחנת הרכבת, עובר בין המזקקות ומבקש מקום ללמוד בו. בשיטוטו, הוא סיפר, הוא הגיע למזקקת לונגמורן, ושם פתחו בפניו את הדלת - ואת הספרים.

בחמישה ימים אינטנסיביים טקטסורו רשם כל מה שיכול היה וכל מה שסיפרו לו. האנשים בלונגמורן לא הסתירו דבר, למרות שככל הנראה היה להם ברור שהיפני הצעיר מתכוון ללמוד לזקק ויסקי כדי לפתוח מזקקה ביפן, ולא לשם הלימוד כשלעצמו. בתום אותם ימים הוא קיבל גם שכר שוליה - שני שילינג - וחזר לגלזגו.

כאן לא תם הסיפור: טקטסורו סיים את כל הקורסים באוניברסיטה, ואף השתלם במזקקה אחרת בסקוטלנד. בשנת 1920 הוא נשא לאישה את ריטה Cowan, תלמידת רפואה שפגש באוניברסיטה, ובבית אמהּ התאכסן. כך הפכה ונשארה סקוטלנד לחלק ממנו, מושא הערצה וגעגועים כאחד. ריטה, אגב, חזרה איתו ליפן ב-1921 ומלבד שתי גיחות קצרות חזרה, חיה שם כל חייה, עד מותה בשנת 1961.

יפן של 1921 לא היתה דומה לזאת של 1918. אבּה המסכן פשט את הרגל, ולמרות שטקטסורו חזר והביא איתו שיטות, ידע, ומסורת של ייצור ויסקי, קשה היה למצוא קונים לכל זה. ואז, במקרה, פגש את שינג'ירו טורי, שהציע לו לבנות מזקקה לוויסקי. השניים כרתו ברית שותפים, אבל המחלוקות ליוו אותם מתחילה: טקטסורו רצה למקם את המזקקה באי הצפוני של יפן, שהאקלים שבו דומה לסקוטלנד שאהב, ואילו השני רצה קרוב יותר למרכז, מקום בו ההוצאות הלוגיסטיות יהיו נמוכות יותר. בסופו של דבר נמצאה ימאזאקי כמקום פשרה מתאים: עיירה קטנה, שבה קיימת המזקקה עד היום. אחרי כמה שנים של שיתוף פעולה כעוס ומתוח, עוד בשליש הראשון של המאה ה-20, נפרדו דרכיהם של השניים, ומסאטאקה, הסקוטופיל, לקח הכל ועבר לאי הצפוני הוקאידו, שם הקים את המזקקה שלו.

בסופו של דבר, שתי החברות נפרדו לגמרי, היריבות בין השתיים היתה גדולה ושורשית,עד כדי כך שניקה של טקטסורו וסנטורי של טורי לא מספרות זו על מייסדה של השניה, ואף אחת לא נותנת קרדיט לרעותה בשום צורה שהיא.

כל הסיפור הזה הוא למעשה רקע לחשיבותו של הוויסקי בתרבות היפנית, שלמרות שהוא משקה כל כך צעיר ולכאורה זר ליפן, היא עצומה. בתקופת מלחמת העולם השניה הוויסקי היה חשוב: קציני הצבא והצי שתו כל-כך הרבה ויסקי, שהמזקקות קיבלו מעמד של מפעלים צבאיים: דלק, שעורה וחומרי גלם אחרים היו זמינים להן בכל זמן, בשעה שאזרחי יפן - ורבים מחייליה - נמקו ברעב.

הרבה אחרי המלחמה, בשנות השישים ועד שנות התשעים, היה הוויסקי כל כך פופולרי ביפן, עד שיצרניו הרוויחו מספיק כסף כדי לגייס לטובת מסעות הפרסום שלהם כוכבים כמו שון קונרי, ובמאים כמו אקירה קורוסוואה. עד שנות התשעים של המאה שעברה, כולם, פחות או יותר, שתו ויסקי. נכון, זה לרוב היה להיות משקה מדולל בהרבה מים, לפעמים נמכר בבקבוקי פלסטיק זולים, אבל הוא היה זמין בכל מקום.

ב-2004 הופיע Bartender: מנגה שמתאר את קורותיו של ברמן מבריק וחכם, שעושה טוב ועוזר ללקוחותיו; הוויסקי - והאמת שלא מעט סינגל מאלטים סקוטיים דווקא - עומד בבסיס הרבה מהסיפורים. הסדרה הפכה כל כך פופולארית, שממנגה היא הפכה לאנימה, וממנו לסדרת טלוויזיה "ממש". אחד עשר ספרונים הופיעו עד היום, בין 2004 - 2010.

שני דברים שמו את הוויסקי היפני על מפת המשקאות של העולם: ביל מאריי וסקרלט ג'והנסון, ב-Lost in Translation המצוין, היו אלה שסיפרו לאמריקאים שקיים בכלל ויסקי יפני. מאריי, שאני רוצה לחשוב ששיחק את שון קונרי שיותר מעשר שנים קודם לכן צילם כמה וכמה סרטוני פרסומת לסנטורי, נראה כאילו כופים עליו את הטעם של הוויסקי המקומי, והוא קצת מזלזל בו, אבל הסרט עורר סקרנות, ורבים אמרו "וואלה, צריך לנסות את זה." וה"זה" שגילו, היה טוב מאוד - וזהו הדבר השני שעזר למכור את הוויסקי הזה.

יואיצ'י (צילום: יגאל עמר) 

בשנת 2001 זכה ויסקי יואיצ'י 10 של ניקה בתואר "הטוב שבטובים" של ה-Whisky Magazine. התבוסה שהנחיל המוצר הלא מוכר הזה לטובים שבמשקאות סקוטלנד, עוררה תדהמה ונתנה את הגונג לתחילת המהפכה הקטנה בגישה לוויסקי היפני. עד אז היה השוק היפני שוק סגור, ששתה פחות או יותר את כל מה שיפן ייצרה והעולם כמעט ולא הכיר את הנושא.

כיום, המוצרים של סנטורי וניקה - כמו גם מזקקות קטנות יותר, כמעט מחתרתיות - מוכרים היטב מחוץ ליפן. בשנים האחרונות, דווקא ירידה בשתיית הוויסקי היפני ביפן עצמה משאירה לא מעט מהמשקה הזה לצריכה בחו"ל, והשוקים הטובים של ארצות הברית ובריטניה מקבלים אותו היטב.

לארץ מביאה החברה הסקוטית מגוון יפה של ויסקי יפני, משתי המזקקות היריבות - ניקה וסנטורי. מתוך המגוון, הנה ארבעה סוגי ויסקי של ניקה, המזקקה שייסד מאסאטאקה טקטסורו. וכשאני מדבר על ויסקי יפני שאינו סינגל מאלט, הוא לא בהכרח מכיל רק ויסקי יפני: צריך לזכור שבניגוד למזקקות הסקוטיות, שתי המזקקות היפניות הגדולות - סנטורי וניקה - לא משתמשות בוויסקי זו של זו, ולכן הן חייבות לייצר הרבה ויסקי בטעמים וסגנונות שונים, כדי להרכיב את הבלנדים שלהן, או אפילו להביא ויסקי מחו"ל. הוויסקי היפני מפגין פחות ריחות של לתת מהוויסקי הסקוטי, וגם כשהוא רחב ומורכב, יש בו משהו מדויק ומרוכז, שקשה להסביר.

בלנדד ויסקי יפני קליל ועדין, עם קצת עישון וריחות כמו של עץ חרוך. עגול מאוד, מתוק ויבש בסיומת. מוצר לשתיית-צהרים קלה, ללא ספק, בסיסי וטוב. 407 ₪. 43% אלכוהול.

העץ וה'פרי' מאוזנים מאוד: אפשר להרגיש בשניהם, אבל הם כאילו משחקים זה עם זה. זהו ויסקי ארומתי מאוד, בעל מרירות קטנה וריחות של טופי. הסיומת חריפה וטובה, עם קצת יוד, יובש נעים, ומינרליות שנשארת הרבה זמן בפה. 725 ₪ לצרכן - לא כסף קטן - אבל שווה מאוד. חוויה, בבקבוק של 700 מ"ל.

ערבוב של מאלטים מאיילה עם ויסקי מיואיצ'י. העשן - באף הראשון, גם עם מים - מאוד עדין. יש פה מנטה ויוד, ולא מעט עשן ש'נוחת' על הפה. הסיומת מאוד יבשה, עם מתקתקות מעניינת וטיפה מרירות וקצת אגוזיות. זהו ויסקי יפני בחצאית: משהו מתקתק, עם העישון האייל'אי, האופייני. 432 ₪ לבקבוק של 500 מ"ל.

pure malt (צילום: יגאל עמר) 

בלנדד ויסקי משתי המזקקות של ניקה - ביואיצ'י ובמיאגיקיו - עם גריין ויסקי. הצבע כאן הוא העמוק והזהוב ביותר. יפהפה. האף מקסים, ורחב - הרבה עץ, וזה מתבקש. הפה טוב: עבה, שמן מאוד ורחב, סופר חריף - כמו שרף של אורנים. המתיקות והווניל בולטות גם פה, אבל בסופו של דבר זהו ויסקי יבש. 330 ₪ לבקבוק של 500 מ"ל. מצוין, למי שאוהבים סגנון רחב בוויסקי שלהם, ואוהבים אותו מורכב. מה שהפריע לי הוא משהו קצת 'נייטרלי' שלא עושה לו טוב, בסיום.

• שגיא קופר עורך את אתר היין והאלכוהול "בקבוק "