עבודה ללא מגבלות. מדוע לא מעסיקים מוגבלים?

"ביום הולדתי ה-18 אבחנו אצלי טרשת נפוצה. אמרתי לרופאים 'אין בעיה, מצדי אתם יכולים לגלות גם סכיזופרניה או אלצהיימר, אני אתמודד'", מספר לירון קדוש (27). "קיבלתי את זה בהומור, מן חוסן שעלה אצלי אוטומטית".

לירון הוא אדם אנרגטי וסקרן. "להיות בעל מגבלה זה לא סוף העולם", הוא אומר. "חשוב לחייך, לעזור, לראות דברים מעניינים, ללמוד. יש המון מה לעשות וחבל לבזבז כל רגע". עם הערכה לכל יום שחולף, יש בו דחיפות שאולי מאפיינת את מי שכבר יודע שכל רגע הוא מתנה שלא תחזור. "אמרו לי שלא אוכל להוציא רישיון נהיגה ושלא יגייסו אותי לצבא", הוא אומר. היום הוא סטודנט לתואר ראשון, דובר ארבע שפות (עכשיו הוא לומד שוודית), מלחין וצייר. וכן, יש לו רשיון נהיגה.

אבל דבר אחד הרופאים לא ידעו לומר ללירון: שלמרות כישרונותיו, אישיותו ושכלו הוא כנראה יתקשה מאד למצוא עבודה בשוק החופשי. זה ממש מביך לשמוע אותו. "אין שום עבודה רגילה שאתקבל אליה בגלל המגבלה הפיזית של נפילות. המעסיקים לא ירצו להתמודד. זו מחלה נורא לא צפויה. אף אחד לא מבטיח לי שמחר בבוקר לא אתעורר משותק ולא אהיה מסוגל להגיע לעבודה”.

לשמחתו של לירון הוא מצא עבודה כמתמלל של ראיונות אקדמיים בפרויקט "מעוף" של "הקרן למפעלי שיקום", המפעילה פרויקטים לשיקום תעסוקתי של בעלי מוגבלות. העבודה מאפשרת לו להגדיל את הכנסתו החודשית בעוד 1,500 שקל בממוצע, בהתאם למספר שעות העבודה. "אני עובד בפרויקט כבר מ-2002 וזו עבודה מכובדת, מהנה, גמישה ומעניינת", הוא מספר. "קצבת הנכות לא הספיקה לי לקיום מינימלי. אבל כיום, גם אם יש לי התקף של המחלה ויש לי המון הוצאות, אני יכול לנשום לרווחה, ואפילו להיכנס למינוס קטן ולהיות רגוע שמשכורת עומדת להיכנס".

הבעיה - גישה של סעד ורחמים

לירון רואה את עצמו כבר מזל, ואין ספק שהוא אכן כזה, במיוחד אם לוקחים בחשבון שבעלי מוגבלות העובדים במסגרות מוגנות מרוויחים כ-200-700 שקל בממוצע לחודש. יחד עם זאת, מבלי להמעיט בערכם ובתרומתם

 המשמעותית של "פרויקט מעוף" ופרויקטים נוספים המסייעים לאנשים עם מוגבלות, עולה כאן גם נקודה רגישה ובעייתית הקשורה להשתלבות בעלי מוגבלויות בשוק התעסוקה.

"אין שום סיבה שאדם מוכשר עם לקות פיזית לא יעבוד בשוק הפתוח", אומר מר בני פפרמן, מנהל המטה לשילוב אנשים עם מוגבלויות בשוק התעסוקה, וראש מנהל מחקר וכלכלה במשרד התמ"ת. "הקושי של אותם אנשים הוא לרכוש ניסיון כי קשה להם למצוא מקום עבודה שיעסיק אותם מלכתחילה".

פפרמן נתקל לדבריו באנשים רבים עם לקויות "שעובדים, אך לא בתחומים שממצים את הכישורים שלהם. פנתה אלי אישה דוברת 5 שפות שהיתה מנהלת לשכה ואובחנה כפגועת נפש, וכעת עושה עבודת אריזה פשוטה. איתה עובד מישהו ללא נכות ומקבל שכר גבוה פי שניים. גם לאנשים בעלי פיגור אפשר להתאים עבודות, כמו במקרה של אדם שעבד באריזה עד שהתחיל להגיש אוכל במרכז לאנשים מבוגרים. שם הוא פורח, מאושר וזוכה להרבה הערכה”.

תנו צ'אנס למוגבלים

לפי הסקר החברתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שבוצע בשנים 2002-2006, כ-645 אלף איש לוקים במגבלה המפריעה ברמה יומיומית. הם מהווים לא פחות מ-18% מאוכלוסיית ישראל בגילאי 20-64. המספרים נשמעים אולי מופרכים, אבל תמונת המצב הזו מיישרת קו עם ההסתכלות המקובלת במדינות אחרות בעולם המערבי. ההגדרה כאן למגבלה כוללת מנעד רחב של לקויות, החל ממגבלה פיזית (כמו נכות), הפרעה נפשית, לקות קוגנטיביות (כמו פיגור), נכות חושית (עיוורון, חרשות) וגם לקויות למידה.

לפפרמן חשוב להדגיש ש"מספר המובטלים בקרב אנשים עם מוגבלויות גבוה יותר ממספר המובטלים בקרב הגברים החרדים והנשים הערביות גם יחד”, אך אנו כחברה נוטים להתעלם מהצורך הדחוף לפעול למען שילוב אוכלוסיית האנשים בעלי המוגבלות בתעסוקה. עם זאת, פפרמן מודה ש"אין ספק כי חלק מאוכלוסיית האנשים בעלי מוגבלות קשה לא יוכלו לעבוד. גם אם נשקיע מאמצים להסרת חסמים העומדים בפני אנשים עם מוגבלות, בבואם להשתלב בתעסוקה עדיין יהיה שיעור התעסוקה נמוך מאשר בקרב אנשים ללא מוגבלות".

ויחד עם זאת הוא מציין כי "אחוז האבטלה הממוצע של אנשים בעלי מוגבלות במדינת ישראל עומד על 14%, לעומת 7% אצל אנשים ללא מוגבלות". בחישוב פשוט אפשר לראות שאם אחוזי ההשמה ואיכותה בקרב אנשים בעלי מוגבלות יעלו באחוזים בודדים בלבד, עשרות אלפי אנשים ייהנו מרווחה כלכלית גבוהה יותר ומדימוי עצמי וחברתי גבוהים יותר.