לב המאפליה

"איזה לב?". המענה הזה של המאפיונר טום רייגן לתחנוני ה"הבט לתוך ליבך" של ברני "נער השמאטע" בירנבאום סוגר סצנה אדירה מתוך "צומת מילר", אבל ההנחתה של גבריאל ביירן להרמה של ג'ון טורטורו מנסחת יפה גם את אחת השאלות הגדולות לגבי האנשים שכתבו אותה. על הכישרון של האחים כהן לא היה שום ויכוח כבר בשנות ה־80, אבל דומה שלייצר תגובה רגשית - איזושהי, כלשהי - לא היה מעולם חלק אמיתי מהאג'נדה שלהם. ואם בימים היפים של "מילר" ו"בארטון פינק" ו"בייבי אריזונה" הם פשוט הסתדרו בלי זה, כי היתה להם השנינות המושלמת של הראשון והסוריאליזם האפל של השני והקומדיה המוטרפת של השלישי, הרי שבשנים האחרונות ובסרטים האחרונים זה נעשה בלתי נסבל. מ"ביג לובובסקי" ועד "יהודי טוב", המגמה המובהקת היתה אירונית במקרה הטוב וציניקנית במקרה הרע. מהבחינה הזאת, "אומץ אמיתי" הוא לא רק סרט נהדר; הוא גם חוויה מתקנת. איזה לב? הנה, זה.

אבל רגע. לפני שאוריד את הכהנים מהאנקול שעליו תליתי אותם בעקבות "ארץ קשוחה" - ואז משכתי להם קצת ברגליים בעקבות "לקרוא ולשרוף" ו"יהודי טוב", שיכאב כמו שכאב לי - אני מוכרח לסגור איתם חשבון על העשור־פלוס האחרון. דווקא בגלל שאחרי "אומץ" אנחנו פיטים, נראה לי ראוי להסביר למה הסרטים דלעיל הוציאו ממני ביקורות אלימות באורח לא אופייני למדור הזה, שבדרך כלל חי על פי העיקרון של "אם זה לא טוב, הכי טוב לא לכתוב על זה". ובכן, את הסיבה ניתן לסכם במילה אחת: ניכור.

המצאת החזייה, שחזור

אחרי 16 שנים לא רציפות כמבקר, ו־30 ומשהו רציפות לגמרי כצופה, יוצא שאני פשוט לא מסוגל להתמודד עם סרטים שמתנכרים לקהל שלהם. זה לא שאין לי בהכרח הערכה כלפיהם, אלא שאין לי שום חיבור איתם. השאלה היחידה היא מידת הניכור מול מידת הכישרון: אם זה סרט של סטנלי קובריק, שתמיד יושב בטופ של שני הצירים, סביר להניח שאעריך אותו ממרחק. אם הוא של טים ברטון, עם הציניות המעייפת שלו והחזון הוויזואלי השחוק שלו, יש מצב שאצרח. והעניין עם האחים כהן הוא שכנגד הרקורד הכמעט נקי שלהם על ציר הכישרון, כבר יותר מעשור שהשניים האלה מתנהלים כאילו החליטו לעבור דרך כל טכניקות הניכור הקיימות. אם זה להתחכם איתך באורח מדושן עונג או להעלים לך את מי שחשבת בתמימותך שהן־הן הדמויות שאמורות לעניין אותך - יו ניים איט, הם עשו את זה (ספציפית, ב"לקרוא" וב"קשוחה" בהתאמה).

ניכור מעיד על מידה של ציניות, והיא מצידה מעידה על חוסר בגרות. "אומץ אמיתי" הוא הסרט הראשון של הכהנים מאז "פארגו", והשני בסך הכל, שניכרת בו הבגרות הדרושה בשביל לרגש בלי להתבייש. בואו נקווה שהם יתאהבו בזה.

שביל הקליעים הכסופים

מבקרנו מוצא עוד קווים מקבילים בין "אומץ אמיתי" ל"הקוסם מארץ עוץ". אין מה לעשות, החוק בימינו לא מאפשר לך להעסיק רק סטרייטים

רואים את האזכור שם למעלה ל"הקוסם מארץ עוץ"? אז הוא לא מקרי. התחושה הזאת קיימת כבר בעיבוד הראשון לרומן באותו שם מאת צ'ארלס פורטיס, שנעשה ב־1969 וסידר לג'ון וויין את האוסקר היחיד שלו, אבל הרה־עיבוד של האחים כהן לוקח את זה הלאה: המסע של מאטי רוס בת ה־14 בעקבות האיש שרצח את אביה מעלה בדעתך (או לפחות העלה בדעתי, שוב ושוב ושוב) את דורותי וטוטו והאריה וכל זה, אולי האגדה הקולנועית הדפנטיבית - והרבה מפני שגם הדבר עתיר הסוסים והאקדחים הזה הוא פחות מערבון ויותר אגדה. אגדה! של האחים "ממש לא גרים" כהן!

את הראש הכללי של הסיפור כבר הבנתם: מאטי (היילי סטיינפלד המדהימה, שהכהנים הוציאו ממנה דיקציה ומימיקה א־לה ג'ודי גארלנד) מחפשת נקמה על מות אביה. האריה שלה הוא מרשל שתום עין בשם רוסטר (ג'ף ברידג'ס, שממלא יופי את הנעליים של וויין), הדחליל שלה הוא מרשל גרוע בשם לביף (מאט דיימון, שאף פעם לא מאכזב), והכלב הלבן שלה הוא סוס שחור. אה, ואיש הפח? כבר אמרתי לכם. אותו מגלמים שניים בשם כהן.

תראו, אתם ממש לא חייבים לקנות את תיאוריית השולף־מארץ־עוץ שלי. אבל אתם חייבים להקדיש 110 דקות לסרט ההרפתקאות הזה, כי הוא הדבר הכי טוב שקיבל באמריקה את הרייטינג־לכל־המשפחה PG-13 מאז אני לא זוכר מתי, וזה בלי שאמרתי מילה על הצילום הפנטסטי של רוג'ר דיקינס ("פארגו"). בקצרה? דמיינו את השנינות של "צומת מילר" והוסיפו את הנשמה היתרה האופיינית ליצירות של מי שמתפקד כאן כמפיק בפועל, אחד ס' ספילברג. איזה יופי.

• אומץ אמיתי, 17.2 בקולנוע
  

יום לפני ה־11.9.2001 טבע למוות שרון עמרני, במאי שהסתמן כעתיד הקולנוע הישראלי בתקופה שהסתמן מעט מאוד עתיד לקולנוע הישראלי. אחרי עשור עשה יאיר רוה, בדרך כלל מבקר קולנוע (הטוב בישראל. וכן, פרזנט קומפני אינקלודד) סרט על מותו, ובעיקר על חייו.

שורה של במאים הצטרפה לרוה כדי לביים סצנות אבודות שכתב עמרני - שמות כמו יוסף סידר, דובר קוסאשווילי וניר ברגמן - ואלה הופכות את "זכרו את השם" להרבה יותר מסרט תיעודי. את הסבך הלא פשוט של דוקומנטרי ומיני־דרמות הפליאה לתפור טל רבינר, בחורה שלמען הגילוי הנאות, התמזל גם לי לשבת איתה בחדרי עריכה ולהעריץ אותה.

התוצאה מרגשת. זה כמעט מובן מאליו. אבל היא גם מרתקת בעיסוק שלה בחומרים שעניינו את עמרני - בעיקר קולנוע ודת, לאו דווקא בסדר הזה - וזה כבר פחות מובן מאליו. בטח ביצירה של אחד שעד היום היה חכם על סרטים של אחרים.

• שרון עמרני, זכרו את השם, הקרנות בסינמטקים במהלך פברואר