דואט עצבי: סריקה מוחית בשניים

הגידול בנפח מוח האדם (פי שלושה תוך ארבעה מיליון שנים) ממשיך להעסיק אנתרופולוגים ששואלים מהו היתרון האבולוציוני של מוח גדול? השימוש בכלים והתפתחות השפה הן שתי התשובות הפופולריות, אך לאחרונה תיאוריית "המוח החברתי" של Robin Dunbar מאוקספורד זוכה לעדנה.

על-פי דאנבר, הסלקציה על גודל המוח נועדה לשמש יכולות קוגניטיביות כגון אמפאתיה, קרי היכולת לחוש מה מרגיש האחר, שחיונית לחיים בקבוצות חברתיות גדולות. הממצאים האמפיריים התומכים בתיאוריה: בקרב פרימאטים, המינים שחיים בקבוצות גדולות יותר הם, בממוצע, בעלי קליפת מוח גדולה יותר.

הפסיכולוג האבולוציוני Tim Bates מאוניברסיטת אדינבורג בדק את תיאוריית המוח החברתי בחברה אנושית המונה מאתיים סטודנטים החיים במעונות הקולג'. ההיפותיזה היתה פשוטה: אם תיאוריית המוח החברתי נכונה, אזי לסטודנטים בעלי ראש גדול יותר (ולכן מוח גדול יותר) יהיו יותר קשרים חברתיים וקבוצות תמיכה וסימפאתיה גדולות יותר.

ממצאים קודמים הראו מתאם של 60% בין גודל הראש לנפח המוח ומתאם של 30% בין גודל המוח לאינטיליגנציה (המתאם בין IQ לבין גודל הראש הוא כ-20%). מן הראוי להזכיר שמתאם, גם אם גבוה, אינו קשר סיבתי.

הסטודנטים (גברים ונשים) שההשתתפו במחקר עברו מבחני IQ וגודל ראשם נמדד על-מנת להעריך את גודל המוח. כמו כן עברו מבחני אישיות ו-Theory of Mind, על מנת לאמוד את יכולתם לחוש ברגשות האחר.

הנבדקים התבקשו גם לדווח על מספר החברים שיש להם ולדרג את קירבת הקשר והקירבה ביניהם. התוצאות איכזבו: נמצא מתאם נמוך ולא משמעותי סטטיסטית בין גודל הראש לאינטיליגנציה, אך לא נמצא מתאם בין גודל הראש או האינטיליגנציה לבין מספר החברים.

את השונות בגודל הקבוצה החברתית אליה משתייך כל סטודנט הסביר רק משתנה אחד: אישיות הנבדק. כלומר, לנבדקים חברותיים ופתוחים היו יותר חברים. היכולת ליצור רשת חברתית תלויה, אם כן, בתכונות האישיות ולא בפוטנציאל הקוגניטיבי כפי שבא לידי ביטוי בגודל המוח.

דואט מוחי 

האדם הוא יצור חברתי. לא רק שהתפתחות מוחנו תלויה בהשפעת מוחם של אחרים (בני משפחה, מורים וחברים), אלא שבחיי היום יום עלינו לקרוא ולעבד אינפורמציה הנשקפת מפרצופים של אחרים ולהחליט כיצד להתנהג (להילחם או להיכנע, להתחרות או לשתף פעולה, לנהל משא ומתן וכו').

בעשור האחרון פורסמו בספרות המדעית מאות מחקרי דימות תפקודית מוחית שעוסקים בשאלות חברתיות וכלכליות, החל ממה שקורה במוח בזמן דילמת האסיר וכלה בדירוג האמינות הנשקפת מפרצופם של מנכ"לים.

אינטראקציות חברתיות, מלמדים המחקרים החדשים, אינן אובייקטיביות. אנו מעדיפים לבחור באנשים מוכרים, בני אותו גזע, או אנשים השייכים לקבוצות החברתיות שלנו. ההעדפה הסובייקטיבית של הדומה על פני השונה מתבטאת בדגם פעילות ספציפי באמיגדלה (אזור המתווך את הפעילות ההגנתית "תקוף או ברח") ובקליפת המוח המצחית באזורים המתווכים קבלת החלטות ושליטה עצמית.

בכל המחקרים שנערכו עד כה, נסרק מוחו של משתתף בודד, והמסקנות הוסקו על-פי הממוצע הקבוצתי (במחקר fMRI טיפוסי משתתפים בין עשרה לעשרים נבדקים). החיסרון הבולט של השיטה הוא חוסר היכולת לחקור אינטראקציות בין מספר אנשים בזמן אמת.

בכנס השנתי של האגודה הבינלאומית למדעי המוח שהתקיים בנובמבר האחרון בסן דייגו, דיווח הפיזיקאי ריי לי מפרינסטון על התפתחות טכנולוגית מרעישה: סורק דו-ראשי. ריי הצליח לפתח שני צילינדרים (head coils) נפרדים ולהציב ביניהם חלון המאפשר לשני אנשים לראות אחד את השני ולגעת זה בזה בזמן שמוחם נסרק.

סורק דו-ראשי (צילום: Ray Lee, 2010, Society for Neuroscience, abstract 303.13)

בניסוי המבחן ביקש לי מבני זוג לפתוח ולסגור את עיניהם בו-זמנית. כצפוי, במוחם של בני הזוג נמצאה קורלציה בפעילות העצבית באזור הסולקוס הטמפורלי (STS)

שמתווך תפיסת פרצופים ומעבד את כיוון המבט (gaze), אינפורמציה הנדרשת לתקשורת חברתית.

לפיתוח הטכנלוגי פוטניאל עצום: מדידה בו-זמנית של פעילות ממוחם של זוגות אוהבים, הורים וילדים, מורים ותלמידים, דתיים וחילונים, יריבים פוליטיים או פרטנרים עסקיים תאפשר לחקור אספקטים חשובים של קוגניציה חברתית ויחסי אנוש.

אך למרות ההתלהבות הראשונית, מן הראוי לציין שהשיטה עדיין בחיתוליה והיא חשופה לארטיפקטים רבים, בעיקר כאלה הנגרמים מתזוזות הראש בזמן הסריקה. עד שהסורק הדו-ראשי יהפוך לדבר שבשיגרה, במרכזים רבים בעולם סורקים מתנדבים המחוברים זה לזה באמצעות שיחות וידאו, בזמן שהם מחליטים אם לתת אמון באדם הנמצא בחדר הסמוך או באדם השוכב בסורק מגנטי בעיר אחרת.

מן הראוי לציין שכבר לפני יותר מעשור הוכנסו זוגות לסורק ה-MRI. בשנת 1999 סרקו פרופ' שולץ ועמיתיו ההולנדיים שמונה זוגות בזמן שקיימו יחסי מין בתנוחה מיסיונרית. תוצאות המחקר האנטומי, שפורסמו ערב חג המולד, גרמו לסערה תקשורתית.

אלומית ישי היא פרופ' לחקר המוח באוניברסיטת ציריך שבשווייץ.