אבודים בבנגקוק
דותן נאור, חוקר פרטי, שרוי בשפל רגשי מתמשך. כשהוא מתבקש לצאת בעקבותיה של סיגל ברדון, יפהפיה ישראלית שנעלמה בתאילנד, הוא מגלה כי זו הרפתקה סבוכה יותר משחשב. פרק מתוך רומן המתח "צרות בגן עדן"
דותן נאור, חוקר פרטי, שרוי בשפל רגשי מתמשך. כשהוא מתבקש לצאת בעקבותיה של סיגל ברדון, בחורה ישראלית יפהפייה שנעלמה בבנגקוק, אין לו יותר מדי חשק לזה. אבל יש לו בתאילנד כמה קשרים מפעם, וממילא הזוגיות שלו מתרסקת, אז אולי בכל זא יועיל לו קצת אקשן במרחקים. אלא שעד מהרה מתבר לדותן כי מה שממתין לו שם מפותל וסבוך, וכי הוא שועט לקראת חור שחור בעברו שלו.
פרק ראשון
ישבתי בקפה הקבוע שלי בכיכר מסריק, בפינה הקבועה, כמו תמיד עם הגב לקיר, רחוק מהאור הבוהק בחלון הדרומי, ושתיתי בנחת הפוך גדול בעודי מעלעל במתינות בעיתון הבוקר. חיכיתי למירה שתגמור את הקניות שלה בסנטר ותעבור לאסוף אותי, ואז רטט לי הנייד בכיס.
"הפרטים מתחילים לזרום" (עטיפת הספר)
זה היה שי, השותף שלי. "דותן," הוא אמר, "מקרה חדש. הפעם זה בבנגקוק. נעלמה בחורה." וזהו, השתתק.
"זהו?" רטנתי, "ממש הטבעת אותי בפרטים," וכבר התגעגעתי להרגשה הטובה שהיתה לי לפני שעניתי. לקחתי עוד לגימה איטית מההפוך ומחיתי את פס הקצף שהותיר על שפתי העליונה. תמיד אהבתי את הקפה פה, אבל הפעם היה בו משהו טעים במיוחד – תערובת מעניינת, קלייה חזקה. לעומת זאת, השיחות שלי עם שי בזמן האחרון היו קצרצרות, ועל הטעם שהשאירו מוטב לא להרחיב את הדיבור. נראה שהשותפות בינינו עולה על שרטון. היו לזה סיבות, כמובן.
"תקשיב," הוא אמר בקוצר רוח בולט, "קוראים לה סיגל ברדון, בת עשרים ושש, והפרטים מתחילים לזרום. אז כדאי שתגיע מיד למשרד."
קמתי. לא ממש עם חשק, בלשון המעטה.
"פעם אחת בבנקוק" (צילום: יגאל צור)
"לא סיימת את הקפה," אמרה נורה, המלצרית הנצחית, שהתחילה כאן לפני שנים כסטודנטית לאמנות או לקולנוע, ונשארה. גם אני התחלתי לשתות כאן לפני שנים, ונשארתי. "אז מה," היא שאלה, "מקרה חדש?"
חייכתי אליה. קל לחייך למראה נורה. גוף דק, חזה נאה מתנשא לתלפיות, שיער אדמוני שופע. לאן שאתה לא מסתכל, גזרה או פרצוף, זה נראה טוב. למרות שהיא כבר לא ילדה. וחוץ מזה, רואים שהיא לא סוחבת עליה משקל של גבר קבוע.
"תערובת חדשה של קפה?" שאלתי.
הפעם היא חייכה והרימה אגודל כלפי מעלה. "לשמור לך עד שתחזור?"
הימהמתי משהו בתשובה, השארתי לה תשר נדיב כרגיל, ויצאתי. האור קצת סינוור; סוף האביב, הבוהק המעצבן. נעלמה האפרוריות הנעימה של החורף התל אביבי. תפסתי מונית. רק כשישבתי בפנים נזכרתי לצלצל למירה. "בייבי, אני בדרך למשרד. אני מניח שאצטרך לתפוס טיסה הלילה לבנגקוק."
"שוב?" היא אמרה, "רק עכשיו חזרת."
"חומד, אני אפצה אותך כשאחזור."
"להגיד לך כמה פעמים שמעתי את זה?"
שמעתי את האנחה כשסגרה. שנינו ידענו שהמקרה, אני מתכוון לשלנו, אבוד.
"ואללה," התחיל נהג המונית לזמזם לי ברגע שסיימתי את השיחה, "מה לא הייתי נותן בשביל לטוס עכשיו לבנגקוק." ראיתי במראה את העיניים הדלוחות שלו. אי אפשר להימנע מצפצפנים כאלה: פעם אחת היה בבנגקוק – עכשיו אני אצטרך לשמוע על זה כל הדרך. "איזה חיים עשיתי שם," הוא המשיך, "אתה לא מאמין. הייתי חותך אצבע לעלות עכשיו על מטוס."
הפסקתי לשמוע אותו. חשבתי על גופה של בחורה שמוטלת עירומה על מיטה או על רצפה בבית מלון מדרגה זין בבנגקוק. בטח היום או מחר תופיע בעיתונות היומית כותרת מרוחה על חצי עמוד, משהו בנוסח "ישראלית בת עשרים ושש נמצאה מתה בגסט האוז בבנגקוק. הפתולוג המשטרתי המקומי קבע שמתה מהתקף לב לאחר שבלעה כמות קטלנית של אלכוהול וסם."
"הזהב של בנקוק"
סם, ועוד איזה סם. הרואין, לבן, סם הפלא, הזהב של בנגקוק. מנה אחת עם אלכוהול יכולה לגרום להקאות, להתכווצויות פראיות, להזעה מוגברת. מנת יתר משתקת את מערכת העצבים המרכזית, מטילה את הקורבן לתוך תרדמת עמוקה. המוות בא בחטף, בתוך דקות. רגע של סוטול, ואחר כך – גופה שצריך לשחרר מהמכס. בבנגקוק זה סיפור של פעם בשבוע, מינימום.
מירה לקחה אותי לשדה התעופה כמעט בכוח. לא הסכימה שאקח מונית. "נו, זה הזמן איכות שלנו, בדרך מהשדה ואליו," אמרה לי באנחה.
מירה. האדם היחידי שעוד אכפת לו מתי אני בא ומתי אני הולך. וגם זה, שיערתי, עומד לפוג בקרוב. בייחוד בהתחשב בעובדה שכבר עברנו לגור בדירות נפרדות. "תקופת ניסיון", קוראים לזה. כבר היו לי כמה כאלה בעבר. איכשהו הניסיונות האלה לא ממש מוכיחים את עצמם. או שלהפך, בעצם. הם מוכיחים את עצמם כל כך טוב שהצד השני ממש לא מתלהב לחזור.
"הניסיונות האלה לא ממש מוכיחים את עצמם" (מתוך הספר)
אולי זאת הסיבה שבזמן האחרון מצאתי את עצמי משתמש כלפי מירה יותר ויותר בכינויים כמו "בייבי" ו"חומד".
בדרך היא שאלה, "מה הסיפור?"
"בחורה שנעלמה," אמרתי.
"מתה?"
"לא ידוע. למעלה משבועיים מאז שנותק הקשר עם המשפחה."
"כמה עצוב," היא אמרה עם המון חמלה, "תמיד מי שסובל בסוף אלה המשפחות."
"משפחה ידועה ומקושרת," אמרתי. ואז הוספתי, "מפוצצים בכסף." ביקשו שנשמור על פרופיל נמוך."
"יפה?"
"מה זה שייך?" קצת התעצבנתי, "הן כולן יפות."
חשבתי על התיק פרופיל-נעדר ששי, השותף שלי, הכין לי; על התצלום של סיגל ברדון. האמת? יפה. בצורה יוצאת דופן, אפילו. אבל זה באמת לא שייך.
היא נישקה אותי ברפרוף על הלחי. "תשמור על עצמך," אמרה.
זה נשמע כמו פרידה. אולי זה מה שזה היה. אבל המחשבות שלי כבר היו במקום אחר.
בשדה התעופה הלחץ היה כרגיל. כשאתה רואה את התורים בדיוטי פרי אתה יודע שהחיים זורמים.
לא משנה מה קורה שם בחוץ, מעבר לחלונות הזכוכית, אינתיפאדה או משבר כלכלי או מה, מחיר הוויסקי סינגל-מאלט רק מטפס, גברים דוחפים את האף בסיגר קובני והבושם מוערם בעגלות כמו קרטוני חלב בסופרמרקט. קניתי כמה קופסאות של מרלבורו; מניסיון, המצרך הכי מבוקש אצל אנשי משטרה תאים. במיוחד אצל תום, ידידי התאי משכבר הימים.
הוספתי עוד שני בקבוקי ג'יימסון, אחד לפגישות, כדי שלא אצטרך לעכל את הוויסקי המקומי, המקונג, שהוא קטלני למערכת, ועוד אחד ללילות, או יותר נכון לבקרים שאחרי הלילות. אותם בקרים ארוכים שבהם אתה מנסה לברר בינך לבין עצמך מה לעזאזל אירע בלילה הקודם, איפה היית ובעיקר עם מי. שזאת שאלה קרדינלית בבנגקוק. לפעמים של חיים ומוות. בקבוק ג'יימסון, שיהיה. תמיד שימושי.
הדרך שלי להתמודד עם טיסות ארוכות היא פשוטה: שני ויסקי בלי קרח לפני הארוחה, קמפרי טוניק ברגע שהמלצרית המעופפת עוברת עם מריצת המשקאות בדרך חזרה, ואז יין אדום כדי לשפר מעט את הדבק הנלעג שקוראים לו אוכל טיסה. אחר כך – ניסיון להתרווח כמה שיותר לאחור במחלקת התיירים המזורגגת הזאת, ולעצום עיניים; להתעורר עם יובש בפה ועם כאב ראש קטן אבל ידידותי, שבדרכו שלו עוזר להימנע מלהתעצבן בתור הארוך של דלפקי ההגירה בכניסה לבנגקוק.
הפעם זה לא עבד.
איך שהורדתי את הראש מישהו ניער את כתפי.
"אתה ישן?"
הנערה מהמושב הסמוך חייכה אלי, אם אפשר לקרוא לזה חיוך כשתקוע שם פירסינג בלשון ועוד אחד מנצנץ אליך ממה שנשאר מהאף.
"לגמרי," אמרתי. לא עזר.
"רוצה קצת קולה?" היא הציעה לי את שארית המשקה בכוס הפלסטיק שלה, לא פחות. הצעירים האלה לא שמעו על מחלות מדבקות? אבל נדיב מאוד מצדה.
ניסיתי לעשות תנועות של שינה, אבל היא היתה עקשנית והעיניים שלה בהקו – מה בהקו, זרחו – מרוב תשוקה לחוות.
"היית כבר בבנגקוק?"
הימהמתי בתשובה משהו שהשתמע ליותר משתי פנים.
"מה אתה הולך לעשות שם?"
יגאל צור הוא עיתונאי, טייל וסופר. בין ספריו: מדריכי טיולים לסין ולהודו, קובץ סיפורים ושני רומנים.
לפנייה לכתב/ת 
