קולנוע ישראלי בשחור-לבן

"סיסאי" - סרטו הדוקומנטרי עטור הפרסים של דוד גברו מ-2005 - עוסק בחיפוש זהות, קשר דם, פרידה, אהבה וגעגועים. הבמאי, יוצא העדה האתיופית בישראל, מלווה עם מצלמה את אחיו החייל סיסאי במסע למולדתו, שם חיפש אחר אביו הביולוגי. לרגל הקרנת הסרט במסגרת פרויקט "כשקולנוע פוגש מציאות" ביום חמישי, כותב הבמאי ל-ynet על תחושת השליחות של יוצר קולנוע אתיופי בישראל והקשיים שעומדים בפניו. 

הצטרפו לפייסבוק של ynet וקבלו עדכונים חמים וסרטונים בלעדיים

דרכו של יוצר אתיופי-ישראלי אינה דומה לשום יוצר אחר בארץ. כל יוצר "לבן" נתפס קודם כל כישראלי ורק אחר כך נשקל על פי המוצע האתני שלו. היוצר האתיופי-ישראלי תמיד נחשב כיוצר אתיופי, כאילו הוא עוד יוצר מן הגלות. ככזה, כל דבר שיגיד או ייצור יתפס כאמירה של מישהו מבחוץ - מישהו שרואה את החברה הישראלית מבחוץ, לא כמי שחווה אותה מבפנים.

צפו בקטע מתוך סרטו של דוד גברו "סיסאי"

אני רואה בזה גם יתרון גדול, כי כל יצירה של יוצר אתיופי-ישראלי נבחנת כיצירה לא רגילה של ה"אחר" - הזר שמסתכל אלינו מבחוץ ורואה דברים שאנחנו לא רואים. והרבה פעמים זה באמת כך.  

בשבילי, כאתיופי-ישראלי, להיות יוצר קולנוע בארצנו זו משימה קשה כפליים, כיוון שהמדיה נשלטת בעיקר על ידי הרייטינג. היות והיא כזאת, המשקיעים (גופי שידור וקרנות) לא ממהרים להשקיע ביצירות של עולי אתיופיה או כאלו שנעשות עליהם. זה לא "מוכר" בהרבה מובנים. אלא אם כן מדובר בנושאים מיוחדים או מזוויות ראייה ספציפיות מאוד.

דוגמה מוחשית לכך היא שירי העם האתיופים ביצירותיו של עידן רייכל - הם לא היו מקבלים במה בגלג"צ לו היה זה זמר אתיופי ששר אותן. אבל ב"אריזה נכונה" הפכו ללהיטים ששגורים בפי כל ישראלי.

בסך הכל, המסך הוא הכל

החשיבות של הקולנוע והטלויזיה בתוך הקהילה היא גדולה, ממש כמו בחברה כולה. מה שנמצא שם, זה מה שקיים. הטלוויזיה מתקבלת כמין מוסכמה חברתית, שכל מה שנמצא שם הוא אמת מוחלטת. כוחה של המדיה מורגש מאוד בכל התחומים בחיים שלנו, ובמובן הזה, אי אפשר לנתק את החברה האתיופית-ישראלית מהחברה ה"ישראלית".

ניתן להגיד שהטלוויזיה החליפה את כל המסגרות שהיו לנו באתיופיה, כל מה שהקהילה סיפקה לפרט: החינוך, הדת, השיפוט וההנהגה. לכן אני רואה בה כלי חשוב מאוד, הן לחינוך החברה והן להפצת מסרים לידיעת הציבור.

סיסאי ואביו. ארץ מולדת היא לא ישראל

למרות שהשליטה במדיה כיום אינה בידי מחנכים או מודלים לחיקוי נכונים וטובים, אני מנסה ביצירותי לחשוף את החברה בישראל - האתיופית והכללית - ליצירות שיש בהם ערך מוסף לחברה, מעבר ל"סקס סמים ורוקנרול". אני חושב שיש שליחות למדיה הזו, שליחות של בניית חברה טובה יותר.

אני מאמין שהשליחות של המדיה צריכה להיות קודם כל בחינוך החברה. חינוך לשוויון ואחדות כל אזרחיה, ממש כמו שמצויין במגילת העצמאות. חינוך לסובלנות וסולידריות חברתית. כי אם לא כך, האפשרות השניה היא רק הרס החברה, ממש כפי שקורה היום. אנו עדים לזה בכל תחום בחברה - הן מחינוך הנוער והמבוגרים ועד המוסכמות החברתיות והנהגה הרקובה.

לתקן את החברה

אני לא מרגיש מנהיג, אבל מרגיש שיש לי מה להגיד לחברה - לא רק האתיופית, לחברה הכללית, לחברה הישראלית. אני לא רוצה רק שיקבלו אותנו כשווים בין שווים, אני רוצה שיקבלו את כולם כשווים, בלי הבדל דת מין או השקפה - קודם כל כבני אדם. אני קורא להסתייג מכל הפלייה של אנשים ולהסתכל על החלשים כהזדמנות לתקן את החברה ולא כמחלישים את החברה.

איחוד משפחתי בסרט "סיסאי"

הרבה פעמים הקסים (הרבנים האתיופים) אומרים ש"באנו לפה לבנות מדינה יחד עם אחינו". כל העדות ביהדות חלמו על הרגע הזה - רגע בו נחזור לארצנו ונבנה מדינה בהתאם להשקפתנו.

אמנם חזרנו לארצנו פיזית, אך עדיין לא בנינו את מדינתנו מבחינה רוחנית ותרבותית.

אבותינו השאירו לנו הרבה כתבים להיעזר בהם בדרך לבניית חברה טובה וצודקת. צריך להיעזר בהם ובמדיה החדשה כדי לבנות את החברה עליה חלמנו. בלי הבדל מין דת גזע או השקפה.

• הסרט "סיסאי" יוקרן ביום חמישי (20:00) במסגרת סדרת "כשקולנוע פוגש מציאות", המציגה לציבור הרחב סרטים דוקומנטריים מרחבי הארץ. זאת במסגרת פרויקט "תרבות וקהילה בבינלאומי". הקרנה תתקיים באודיטוריום הבנק הבינלאומי ברחוב רוטשילד 42 תל אביב. ההקרנה פתוחה לציבור הרחב ללא תשלום.