אז למה אנחנו לא יוצאים לרחובות?

רעידת אדמה פוליטית כבר זעזעה את טוניסיה, מצרים, לוב ומדינות ערב נוספות. בכולן התושבים החליטו שהם לא מסוגלים, או לכל הפחות לא מעוניינים, להמשיך בשגרת חייהם בדרך שהתנהלה עד היום. ההשוואה בין מדינות ערב לישראל לא מדויקת, אמנם, כי שם לא מדובר במודל הדמוקרטי הישראלי. אבל ההבדל משמעותי פחות ממה שמקובל לחשוב. כאן יש לנו אשלייה שאנו מעורבים בחיי היום יום. אנחנו מצביעים בבחירות, הרי. אינדיקציה ברורה להשתתפות העם בהחלטות המתקבלות.

אלא שבין ההצבעה שלנו אחת לכמה שנים בבחירות, למציאות בחיי היום יום יש אינטרסים רבים, כלכליים, שנמצאים בתווך. קיימים כוחות שוק שמנווטים את חיינו, ואלה מעניקים כוח למספר מצומצם מאוד של אנשים. לפי מחקר של בנק ישראל קרוב לשליש מההון מרוכז בידי עשר משפחות.

אדוני הארץ. הם אלה שבפועל קובעים לנו את מחירי המזון, הסלולר והדלק. בהינף החלטה בישיבת דירקטוריון הם יכולים להחליט על העלאת מחירים. בשבילם – מדובר בשיקול של השאת רווחים. בשביל רובנו, שעובדים קשה עבור כספנו (וגם בעקיפין עבור כספם), מדובר בהחלטות הרות גורל.

ולמרות זאת, למרות הפערים החברתיים המתרחבים שבמסגרתם העשירים הופכים עשירים יותר – והעניים עניים יותר - אנו לא יוצאים מאדישותנו. אנו סובלים בשקט ומתעסקים כל אחד בפינתו הקטנה, כשהמדינה עליה חלמנו, ואנו עדיין חולמים, הולכת למקומות שרובנו חושבים שהם לא טובים לנו. מתלוננים ומקטרים בשיחות סלון, אבל לא עושים עם זה דבר.

הכתובת לביקורת היא לרוב הממשלה והפוליטיקאים. לפעמים יש לה מקום, לביקורת, ולפעמים אין – אבל כל זה לא משנה כשלא יוצאים ועושים עם זה משהו. זאת הסיבה לפתיחת המדור, שיעסוק בפערים חברתיים ובאוכלוסיות מוחלשות: במעמד הביניים, במעמד הנמוך, בפערים בין הפריפריה למרכז, בין גברים לנשים. בכל מה שגורם לפערים בין אדם אחד למשנהו בארץ.

דמוקרטיה למראית עין

לכבוד המדור הראשון בדקנו עם אנשי שטח וותיקים וצעירים, עם אנשי אקדמיה ועם אנשי תנועות חברתיות – למה. למה במדינות ערב אפשר וכאן לא. שועל קרבות וותיק איתו דיברנו הוא ראובן אברג'ל, מי שדווקא כן הצליח להוציא אנשים לרחובות במסגרת המאבק של הפנתרים השחורים בשנות ה-70.

אברג'ל: "השיטה כאן גורמת לאנשים להאמין שאפשר לשנות, ורק צריך סבלנות. לחכות אחת לשלוש שנים שיהיו בחירות. אתה הולך ומי שאתה כועס עליו אתה לא שם לו את הפתק, ופעם הבאה תשנה את המציאות. דמוקרטיה למראית עין". לדבריו, "אנו חיים בפוליטיקת הפחד". "בהתחלה הפחידו מנאצר, אחריו מסדאם חוסיין, עכשיו מאחמדיניג'אד. הפוליטיקה הזאת גורמת לאנשים לוותר על החומר ולשאוף לחיות שזה ערך הרבה יותר חזק".

בתור מי שהוציא אנשים לרחובות – איך בכל זאת גורמים לאנשים לצאת? "הבעיה היא שיש נאמנות למפלגות ואין נאמנות לחברה. במאבק של הפנתרים, הדגל היה לשינוי בחברה נגד הגזענות והאפלייה. אמרנו שרוצים טיפול שורש וזה הביא אנשים". אבל יש היום אנשים שרוצים טיפול שורש ומדברים על זה בשיחות סלון. "קח קיבוצניקים, מתנחלים, חרדים, וותיקים, מזרחים ואשכנזים. אתה תגיע להיגיון בריא עם כולם. כשמגיעים לפיתרון כל אחד יגיד שהקבוצה שלו יודעת לעשות את זה הכי טוב. הנאמנות למפלגה הופכת למפלג הכי גדול בחברה הישראלית. עד שלא נבין שהחברה מעל הכול, לא יהיה לנו כוח בידיים שלנו".

רן מלמד, הסמנכ"ל הוותיק של עמותת "ידיד" המטפלת בשכבות החלשות, ומי שהיה שותף למספר לא מבוטל של מאבקים, בין היתר של ויקי קנפו, מסביר מה הפיתרון: "צריכים לקחת את הציבור לאמריקה לסדנאות - שילמד שם". ועד שיושג המימון לשליחת כל תושבי מדינת ישראל להשתלמות בחו"ל, הוא מסביר שאחת הבעיות בארגון מאבקים בארץ, היא בעיית מאבקי הכוח. "הייתה בשבוע שעבר הפגנה בתל אביב על עליות המחירים", הוא אומר. "כמה אנשים הגיעו אליה? לא הרבה. וכמה ארגונים אמרו שארגנו אותה?".

לדבריו, "לא יוצאים לשטח כי אין מנהיגות אמיתית. אנשים לא מוכנים להזיז את התחת שלהם. גם הסטודנטים. חותמים בפייסבוק על עצומה נגד משהו, אבל אם זה יגיד שיום אחד הם לא יצטרכו להשתמש באייפון, הם לא יעמדו בזה". הפיתרון של מלמד: "הסוד טמון בחברה האזרחית. ככל שניתן יהיה להקים קבוצות של חברה אזרחית, לתת להן כלים כדי להעלות נושאים ולהצליח לשנות בהם דברים קטנים, הן יצברו כוח ויאמינו שהן יכולות להשיג דברים גדולים יותר. יוכלו לצאת לרחובות ולשנות את המפה הפוליטית. מהפכה לא תבוא מהפגנה כזאת או אחרת ברחוב".

ד"ר אורלי בנימין מאוניברסיטת בר אילן, סוציולוגית ופעילה חברתית, מסכימה שנדרשת עבודת הכנה מדוקדקת וארוכת שנים. "המחאה בכיכר תחריר לא קמה ויצאה בן לילה", היא אומרת. "היא הייתה פועל יוצא של עבודה מאוד הדרגתית, מאוד איטית, של הרבה קבוצות ואיגודים מקצועיים. היו הרבה ארגונים שפעלו גם בפייסבוק אבל קודם כל בעולם האמיתי".

"הטיעונים דמגוגיים והציבור קונה אותם"

הציבור חוטף גם מעו"ד נדיה מוגילבסקי (30) מהאגודה לצדק חלוקתי. מוגילבסקי, שפעלה נגד תמלוגי הגז והכינה חוות דעת לוועדת שישינסקי, מתארת את הייאוש מהאפאתיות. "זה אחד המאבקים שאני חשבתי שהוא נורא ברור גם לציבור הרחב. ראיתי שהציבור קונה את נימוקי הנגד שהעלו. חברות הגז. אמרו שמגיע לו ושהוא השקיע כסף. העלו את הטיעון על הגז של מצרים. הטיעונים דמגוגיים והציבור קונה אותם". אז כמו ששלום חנוך אמר, 'הציבור מטומטם ולכן הציבור משלם?' "אני חושבת שהציבור עבר שטיפת מוח שקשה לו לצאת ממנה. היום אנשים לא מבינים שיש משאבים של הציבור כמו קרקע, גז וכו'. הציבור לא מבקש את הזכויות האלה שהן שלו. זאת תפיסה שמנציחה את הפערים. יש את הפיקציה של שוויון ההזדמנויות,שאם תעבוד קשה תרוויח".

מרטין וילר (29), סטודנט לתואר שני באוניברסיטה העברית, ארגן מאבקים מטעם ארגון כוח לעובדים עבור עובדות קבלן מאוניברסיטת בן גוריון ומהעברית. לדבריו, דווקא "יש גרעין רציני של סטודנטים, ובכלל של אנשי עשייה שיש בהם רצון לשנות סדרי עולם. אלה קבוצות מאוד קטנות שמסרבות להכיר במציאות ולא מקבלות את הסדר הכלכלי הנוכחי. הציבור אדיש. בצרפת מיליונים יצאו לרחובות על מאבק של פנסיה. בישראל קורים דברים הרבה

יותר אקוטיים, ואנשים לא יוצאים החוצה. אפילו לא מתלוננים כבר. אפאתיות שיכולה להרוס אותנו".

יכול להיות שפשוט טוב כאן? יותר מדי? "הציבור עייף ולא מבין את הכוח שלו. הציבור לא מבין מי דופק אותו". שמי זה? "הממשלה. וגם הציבור דופק את עצמו, שזאת הטרגדיה הגדולה. אנשים שגרים בעיירות פיתוח מצביעים שוב ושוב למפלגות שמוציאות לפועל תפיסת עולם שלא מיטיבה איתם אלא מנציחה את העוני".

אוקי, אבל יש גם בעיות אובייקטיביות. זה לא ששליחי הציבור מחפשים רק איך להזיק. "הם לחלוטין מנותקים. לחלוטין לא חווים את מה שהציבור חווה ולא מבינים. כשאתה גר במקום מסוים שהוא לא הפריפריה, נוסע למקום העבודה עם ג'יפ, לא מתחכך בהמון, לא הולך לביטוח לאומי ואין לך בעיות בבנק - אתה מנותק וזה מפתח איזשהי אדישות כלפי הציבור". לדבריו, "הציבור צריך לסבול עוד הרבה ורק אז הוא ייצא לרחוב".

• המדור נועד עבורכם הגולשים, וישמח להיות באינטראקציה וקשר במייל ובטוקבקים. להצעות, הערות, הארות וכו' - yairnat@gmail.com . אולי ביחד נצליח לשנות.
• המדור ביוזמת תנועת עמי - תנועה חברתית לוחמת, למען סגירת הפערים הכלכליים והחברתיים, מדיניות כלכלית-חברתית הוגנת, ומנהיגות ערכית ומוכשרת. לפרטים נוספים והצטרפות לחצו כאן .