כינים: אל תחשבו אפילו להאשים את ההורים
הן מגרדות, מציקות - ובעיקר מסרבות להיעלם. אריאנה מלמד יצאה למלחמה עקובה מדם בכינים - והפסידה. עכשיו היא קוראת למשרד החינוך לקחת אחריות ולהחזיר את בדיקת הראשים במוסדות החינוך. ושאף אחד לא יגיד לה שמדובר בבעיה שלה
אינני יודעת מתי יצא לכם לשבת במשך שיעור שלם בכיתה של בית ספר יסודי, לא חשוב איפה. אם התנסיתם בחוויה, אתם ודאי זוכרים ממנה את הילדים המתגרדים. אחד חופר במרץ בעורפו, אחת פורעת את צמתה כדי להגיע לאיזור המעקצץ בתסרוקתה המוקפדת, אחד שנמאס לו מתחיל להתנדנד על כסאו במרץ. זו כיתה רגילה, והילדים לא לקו פתאום באטופיק דרמטיטיס או סובלים מתנועתיות מוגברת - פשוט יש להם כינים.
להם, לאחיהם הקטנים בגן, לחברים שלהם, לבני הדודים שלהם, לשותפים למשחקים במגרש. לכולם, באופן דמוקרטי לגמרי, מבלי להתחשב במצבם הסוציו-אקונומי, בלי שום כבוד לילדים הרחוצים והחפופים למשעי ובלי שום הבדל בין שערו הקצרצר של הפעוט שנפרד ממחלפותיו כדי למנוע מהן להתנחל ובין הילדה שחומת התלתלים, שגם ביניהן הנבלות הקטנות נהנות לקנן.
סלחנות מבודחת כלפי הכינה נחמה
העובדות ידועות: כינמת הראש לא מסוכנת לאדם או לילד. היא לא נובעת מהעדר היגיינה אישית והיא מתעצמת למרות מאמצי המדע לחסל אותה. ובעיקר: היא מה-זה מעצבנת.
אני יכולה לספור על אצבעות יד אחת את מספר הפעמים שבהן נמצאו כינים על ראשי בילדותי. אני גם זוכרת כל פעם כזו מפני שאמי, ניצולת שואה, חטפה את הג'ננה הראויה בעיניה למעמד, ואפילו התעלפה בפעם הראשונה שראתה חרק מוכר מימי הגטו זוחל על קרקפתי. פעם אחת אפילו טופלתי בנפט, למרבה הסרחון והזוועה.
אבל למרות הקושי, משפחתי, בית הספר שלי ומשרד החינוך כולו היו נחושים למגר את התופעה. מידי שבוע ערכה אחות בית הספר בדיקה עם מקלונים צמריריים, ומי שהיו לו כינים נשלח אחר כבוד הביתה כדי לטפל. המעמד היה לא-נעים עד משפיל, ולמי שהתגלו ממצאים בשערו הוצמדה גם סטיגמה ארעית – כמקובל בקרב ילדים ששמחים מאד להצמיד כאלה לכל חבריהם - אבל הוא לפחות חזר לכיתה מבלי להתגרד. וודאי שהיו הדבקות חוזרות ונשנות, אבל מעולם לא בממדי המגיפה הכלל עולמית של ימינו.
את הנוהל העכשווי שנהוג במקומתנו מכירים כל ההורים: עוברים דרך כל התכשירים, קונים מסרק ארוך-שיניים אחרי שמבינים שהמסרק הצפוף הרגיל לא תמיד יעיל, מחליפים בייאוש מסויים עצות בדוקות שעוזרות לילדים של אחרים (אבל לא לשלך), נשבעים בשמן רוזמרין – ועוסקים בפלייה, מלאכה שמעולם לא האמנתי שאצטיין בה וגם אצטרך להתמיד בה וגם תרגיז אותי כל כך.
כי נדמה לי שנכנענו. ממלחמת החורמה והסטיגמה עברנו לסלחנות מבודחת כלפי הכינה נחמה, ומן הנסיונות הציבוריים להיפטר ממנה עברנו להכרה שאין בודקים את שערו של הילד בבית הספר, אין מגיבים ואין מתייחסים לעניין הזה כלל, מחמת כבוד האדם הנמוך והקפדתנו היתרה על זכויותיו. והאדם הנמוך, כמובן, ממשיך להתגרד. ולמרות שכולנו סמוכים ובטוחים שזה לא מסוכן לו, בפועל המצב שונה. זה מפריע לו להתרכז במבנה-חלקי הצמח ובמשמעותה של מדינה דמוקרטית ובחילוק ארוך, זה מטריד ומעקצץ - וזה לא נגמר.
הגיע זמן הסולידריות
תקראו לי אנכרוניסטית, אבל אני חושבת שכינמת היא עדיין בעיה ציבורית ולא רק העסק הפרטי של ההורה וצאצאיו. ממילא הפרטיות הזו לא עובדת, כיוון שאחרי שמרחתי ושטפתי, ריככתי וסירקתי, פליתי וקלעתי צמה הדוקה במיוחד, כדי שהנבלות לא ייכנסו, עדיין שלחתי את הצאצאית לעולם הגדול של חצר בית הספר. ושם, תאבות-דעת שכמותן, הן ממתינות לה ולחבריה בסבלנות ובנחישות שמאפיינת רק אותן, אבל לא אותנו, כמי שאמור להיאבק בהן.
אינני יודעת אם אפשר להעלים את הכינמת ממוסדות החינוך. אני יודעת רק שוודאי אפשר להפחית את היקף התופעה. אבל לשם כך נחוצה ראשית הכרה של משרד החינוך בקיומו של מטרד
כלל ארצי, ואחר כך מציאת דרך להפוך את הפחתת המטרד לעניין של סולידריות בין בית הספר להורים, ובינם לבין התלמידים.
במדינות לא פחות מצוינות משלנו, כמו קנדה, ארצות הברית ואוסטרליה, ברוב בתי הספר קיימת מדיניות מסודרת (כן, כן) של מיגור. האחיות עדיין בודקות, לרוב בימי שישי בתום שבוע הלימודים, ובבתי ספר רבים הן בודקות שוב כשהמארח הזמני של הכינים נפטר מהן. הבדיקה מלווה ביידוע של ההורים על דרכי הטיפול האפקטיביות והסברה במישור המדינתי, שבאמת מתייחסת לבעיה כפי שהיא: בעיה של כולם, בעיה אמיתית שדורשת התייחסות, זמן, סבלנות ורצון אמיתי בפתרון שמערב סולידריות של כולם עם כולם - כדי שהראש של הילדים יהיה קצת יותר פנוי ללימודים. מי יודע, אולי כך ייצא מהם בעתיד המדען המבריק שימציא תרופה מחסלת, אחת ולתמיד.
לפנייה לכתב/ת 
