שעון הלבבות השבורים
ב"בלו ולנטיין" מצליח הבמאי דרק סיאנפראנס למזג בין ההווה העגמומי והעבר האופטימי בשרטוט רגיש וסגנוני של זוגיות מתפוררת. גוסלינג ו-וויליאמס תורמים באיכויות משחק
ההתפתחות של קשר לאהבה, ודעיכת אהבה לריחוק ותיעוב, מובילים לרגשות רבי עוצמה, שקשה להאמין כי ניתן לחוש אותם כלפי אותו אדם. לקולנוע יש יכולת לארגן מחדש תהליכים אלו באמצעות מבנים נרטיביים מורכבים. בדרך זו ניתן לנתח את מערכת היחסים או, לכל הפחות, לחלץ מתוך הפער בין הפסגה והשפל אפקט רגשי מטלטל.
המבנה הנרטיבי שבאמצעותו בוחן "בלו וולנטיין" ("Blue Valentine") את התפרקותם של נישואים הוא, באופן יחסי, פשוט. העלילה נעה לסירוגין בין שתי תקופות זמן - גסיסת הנישואים, וחזרה לעבר שבו הקשר רק החל.
מבנה זה פחות מורכב מהמעבר לסירוגין בין ארבע תקופות זמן בחיי זוג נשוי ב- "Two for the Road" מ-1967 של סטנלי דונן. ההיצמדות להתרחשויות המתקיימות ב"מציאות חיצונית" היא בוודאי פחות מורכבת ממבנה טבעת המוביוס של מציאות-תודעה עבר-הווה ב"שמש נצחית בראש צלול" (2004) של מישל גונדרי.
אך דווקא המבנה הפשוט יחסית משמר סוג מיוחד של מסתורין. ללא ניתוח מדוקדק של מה שקרה בחמשת השנים בין ההתחלה של הקשר וסיומו, מה שנותר היא הצבה כואבת של אי היכולת המהותית להסביר את השינוי ביחסן של הדמויות זו לזו. חרף התסכול שבוודאי יחושו חלק מהצופים ממבנה זה, "בלו ולנטיין" מבוים היטב בכל הקשור להצבת שתי תקופות הזמן, ובעיקר מתבסס על שניים מהכשרונות הבולטים בדור הצעיר של שחקני הוליווד – מישל וויליאמס וריאן גוסלינג.
בלות ולנטיין
מתחילת הסרט ברור כי אנו חוזים בדמדומי נישואים. פרנקי, הבת הקטנה של דין (גוסלינג) וסינדי (וויליאמס), מגלה כי כלבת המשפחה יצאה מבעד לדלת בחצר, שסינדי שכחה לסגור. כשסינדי מגלה את גופת הכלבה המוטלת בצד הדרך, ודין מאשים אותה, הדינמיקה מרמזת על משבר ממושך ועמוק הרבה יותר. דין הוא צבעי בתים העובד פחות מדי ומעשן ושותה הרבה יותר מדי. סינדי אחות לחוצה המתלבטת לגבי עתידה בבית החולים שבו היא עובדת.
ההווה של הסרט מתרחש במהלך היומיים בהם הבת נשלחת לבית הסבא. פרק זמן שאמור לאפשר לבני הזוג לקבור את הכלבה ולהחליט כיצד לבשר זאת לילדה. בפועל מוקדש יום זה למאמץ אחרון מצידו של דין להציל את הנישואים באמצעות לילה רומנטי ("להשתכר ולעשות אהבה") במוטל מעוצב.
וויליאמס וגוסלינג. סצינות מין ריאליסטיות
במהלך הנסיעה למוטל, לאחר מפגש עם החבר לשעבר של סינדי, המתח בין הזוג גובר. בנקודה זו הסרט מתחיל לשזור לסירוגין את העבר מול ההווה. המפגש בין דין שעבד כמוביל רהיטים, לסינדי סטודנטית של לימודי קדם-רפואה. תהליך החיזור, על כל המתחים הריאליסטיים הבאים בו לידי ביטוי, מכיל גם מידה לא מבוטלת של קסם רומנטי אמיתי (מצרך נדיר בתוצרים הסינתטיים של הקומדיות הרומנטיות העכשוויות).
ככול שהדמויות נעות לעבר האהבה, כך הם נעות לעבר הפירוק הבלתי נמנע. ככל שהסרט מתקרב לשיאם של שני התהליכים הנשזרים זה בזה, כך הפער צובט את הלב.
זמניות המיניות
במאי הסרט, דרק סיאנפראנס, בוחר ליצור אבחנה סגנונית ברורה בין שתי תקופות הזמן. הסגנון של ההווה חותר לאפקט שהוא, בו זמנית, מנוכר וקלאוסטרופובי. שני השחקנים מצולמים בשוטים סטאטיים, באותו פריים, קרובים אבל לעיתים קרובות רק אחד מהם בפוקוס. הצבעים הדומיננטיים הם קרים. העבר, לעומת זאת, מצולם במצלמה מחזקת ביד עם פתיחה של הספקטרום לצבעים חמים יותר, ולתאורה משתנה. שינויים אלו מאפשרים לחוש בדינמיות של התנועה הפיזית של השחקנים בתהליך החיזור.
התכנון המקורי ל"בלו ולנטיין" היה להשיג איכות אותנטית ייחודית במשחק באמצעות צילום הסרט בשני תקופות זמן שונות שביניהן מפריד פער ממשי של שנים. למרות שתוכנית זו לא התממשה,
סיאנפראנס מצא דרך מקורית אחרת להפיק משחק ייחודי מהשחקנים. גוסלינג ו-וויליאמס הפכו ל"זוג" שגר יחדיו למשך חודש ימים (בלי כל צילומים), תקופה שהקנתה בסיס לפיתוח הדינמיקה שלהם כזוג, ולביצוע האימפרוביזציות עליהן מושתתות הופעותיהם.
התוצאה מרשימה מכיוון שהיא מאפשרת גילויים ספונטניים של התנהגות אותנטית מהסוג שקשה להשיג בהופעות משחק מחושבות ו"מקצועיות" (וויליאמס, אגב, מועמדת לאוסקר על המשחק). האפקט הריאליסטי בא לידי ביטוי מובהק גם בסצנות המין המתקיימות בשתי תקופות הזמן.
סצנות אלו זיכו את הסרט בדירוג NC-17 (אסור לצפייה מתחת לגיל 17), אבל בלחץ המפיק הארווי ויינשטיין, ההחלטה שונתה לדירוג R (מותר מתחת לגיל 17 בליווי מבוגר). הסקס אינו פרוע או ארוטי במיוחד, אלא מציאותי. ללא ספק מחשבה מבהילה עבור הממסד ההוליוודי.
לפנייה לכתב/ת 
