אוהב את המסך, מחויב למילה הכתובה

"הביקור שלי בישראל בהחלט היה אינטנסיבי", סיכם הסופר הבריטי איאן מקיואן את ביקורו השנוי במחלוקת בישראל, לרגל זכייתו בפרס ירושלים. במהלך ביקורו בבירה השתתף מקיואן באירועים ספרותיים, תקשורתיים ופוליטיים רבים, אבל המיוחד שבהם ללא ספק היה המפגש האינטימי עם הסופר אשכול נבו מול כיתת סטודנטים לקולנוע מבית הספר "סם שפיגל", שהקשיבו לסופר שאהבתו הגדולה, אחרי אהבתו למילה, היא אהבה בלתי אמצעית לקולנוע. כעת, ynet שמח להציג בפניכם רגעים נבחרים מתוך אותה שיחה.

הכתיבה היא מעשה שיש בו הרבה בדידות. רוב הזמן אתה נמצא בחדר לבדך וכותב. ופתאום, בניגוד לזה, אתה הופך להיות דמות ציבורית שמופיעה ומדברת מול אנשים? איך נחווה המעבר הזה בשבילך?

"תמיד חייתי עם המעבר הזה ולכן התחלתי לכתוב, אולי כדי לשבור את הבדידות. הניסיון הראשון שלי בכתיבה טלוויזיונית היה בדרמה של חצי שעה שכתבתי ל-BBC, ודרכה גיליתי את ההרגשה הטובה של לא לכתוב עם עצמי בלבד. לא להיות האלוהים כולו אלא נגיד, המלאך בדרג הכי נמוך. זה גרם לי לחשוב כמה יפה יהיה לשבור את הבדידות דרך עשייה קולנועית שמערבת בתוכה עוד אנשים".

נבו את מקיואן. על כתיבה, קולנוע והחיים בכלל (צילומים: יוסי צבקר)

הספרות העברית די אימפונטנית בנוגע לסצנות סקס טובות באמת. אולי זה בגלל האשמה היהודית שמלווה את הכותבים כשהם חושבים, "מה דודה מרים תחשוב כשהיא תקרא את זה". אבל בספרים שלך יש סצנות סקס נפלאות, במיוחד בספר "על חוף צ'זיל". מה המפתח לסצנת סקס טובה?

"פיליפ רות' אמר לי פעם שכדאי לי לכתוב כאילו ההורים שלי מתים. בכתיבה שלי הרגשתי תמיד חופשי. ההורים שלי היו מאוד פתוחים לנושאים כאלו, ואני חושב שקל יותר להראות סצנה סקס טובה בספרות מאשר בסרט. כאשר המצלמה מסתכלת, זאת בעייה. כשאני עובד עם סם מנדס על האדפטציה ל'חוף צ'זיל', נדמה לי שסצנת הסקס מגיעה מהר מדי.

"זה מוזר שבסרטים אנחנו רואים כל כך הרבה פעמים איך הנרטיב חייב להגיע לסצנה אירוטית. כמו ב'טנגו אחרון בפריז', או אפילו בסרטים בשחור-לבן, כשהתמונה נקטעת לעשן הסיגר בדיוק לפני הנשיקה. זה גם אלגנטי אבל זה גם גבול אירוטי.

"הנרטיב חייב להגיע לסצנה אירוטית"

"בספרות יש שתי דרכים להתמודד עם העניין. הראשונה היא תיאור הסיטואציה והשניה היא נרטיב שמתייחס לרגש. אני מעדיף את האופציה השניה, כדי לברוח ממטאפורות הריגוש והפיצוץ של הנושא. בבריטניה פרס סצנת הסקס הגרועה הוא פרס שעושים ממנו הרבה יותר עניין מפרס הבוקר. זה סוג מוזר של כבוד, לזכות בפרס הזה".

יש תחושה היום שאנשים מעוניינים ודורשים לקרוא בספרות על האמת. אנחנו רוצים לראות ריאליטי, לא רק בטלוויזיה. לדוגמה השנה, בפרס ספיר, שניים מתוך חמשת הספרים המתמודדים מבוססים על חומרים ביוגרפיים. אבל כשאני קורא את הביוגרפיה שלך, אין בה קשר ישיר לסיפורים שאתה כותב. אתה מרגיש את הקרבה לאמת?

"יש משהו מהציפייה לרומנים 'אמיתיים' שמזכיר את הרומן המוקדם של המאה ה-18, כמו 'רובינזון קרוזו', שהוא כאב טיפוס לרומן האנגלי שהיה מבוסס על מסע אמיתי. אני חושב שהביזנס שלי הוא להמציא ואני לא רוצה לכתוב ספר זכרונות".

לגעת בגן עדן

ברומן "שבת", הגיבור הוא מנתח מוח שמקשיב למוזיקה המנוגנת על ידי בנו. זה קטע יפהפה ברומן. אתה כותב עם מוזיקה? היא מהווה השראה לכתיבה שלך?

"אני לא יכול לכתוב עם מוזיקה כי אני אוהב אותה יותר מדי, ולא רוצה אותה במקום השני. יוצא לי לשבת במסעדות ולבקש מהמלצרית להנמיך את המוזיקה, כי אני לא מוכן להתפשר עליה רק כרקע. מוזיקה יכולה לבטא אוטופיות, ואוטופיות יכולות להיות מסוכנות, אם הן רציונליות, כמו להרוג עשרת אלפים אנשים כדי שהעולם יהיה מקום טוב יותר לחיות בו.

"ההרמוניה תמיד שבירה"

"דרך המוזיקה ניתן לגעת בגן עדן. פעם שרתי במקהלה, ועד היום כשאני מקשיב למקהלה הרמונית אני יכול לדמיין חברה הרמונית, אבל מרגיש כמה ההרמוניה היא תמיד שבירה. אבל לולא היתה כך, לא היינו כותבים ספרים או עושים סרטים".

ב"שבת" יש תהליך איטי של אלימות סביבתית שמפעפעת לחיים פרטיים. אני חושב שבכתיבה תמיד יש דילמה, אם לכתוב סיפור מקומי ישראלי, או לכתוב עלילה שיכולה להתרחש בכל מקום בעולם. את הדילמה הזאת אפשר לראות גם בערב הגמר של סרטי סם שפיגל. אתה כותב בעצם גם וגם.

"אני חושב שבספרות וגם בקולנוע, הסיפורים הטובים ביותר הם המקומיים והפרובנציאלים. כמו 'מאדאם בובארי' או 'אנה קארנינה', שהם שייכים לזמן ומקום ספציפיים. רומנים צריכים את הלהבה המקומית. זה כמו רהיטים בשדה תעופה, שהם בסגנון בינלאומי, והם תמיד נוראיים. אני לא חושב שכל רומן ישראלי צריך לעסוק בסכסוך הישראלי-פלסטיני, אבל בהחלט צריך לשאת את הניחוח המקומי".

בנוגע לשאלות על אהבתו ועיסוקו של מקיואן בתחום הקולנוע, הגיב הסופר: "תמיד חיפשתי את

הקשר בין הנובלה לקולנוע. הבנתי שב'סם שפיגל' יש מחויבות לנרטיב חזק וברור. הדרישות שיש לנובלה קרובות לדרישות שיש דווקא למחזה. שניהם צריכים להיות עד 20 אלף מילה. זה האורך של יצירות מופת כמו 'מוות בוונציה' או 'בלב המאפלה'. גם 'חרבת חזעה' בעיני היא נובלה מבריקה.

"באדפטציה של 'חוף צ'זיל', לדוגמה, החוויה שלי מאוד מספקת כי האורך של התסריט והספר דומה ואתה לא מפסיד הרבה במעבר, כשאתה מנסה לשמור על הצופה שלך כמו על הקורא שלך".

האם היתה סצנה בספר 'כפרה' שמאוד אהבת, ושהרגשת שהיא לא עברה היטב בסרט?

"יש דבר אחד שפספסנו בעשייה של הסרט והוא דבר מהותי - את סצנת הסיום. כאשר מצלמים שוטים על הסט, הסופר והתסריטאי מודעים לכל מיני פרטים ששאר המבצעים לא תמיד יודעים אותם. בסיום הרומן כל הדמויות מתכנסות במלון, אבל חומרי הגלם שצילמנו היו נוראיים. לא הבינו שזה מלון והצילומים יצאו גרועים, לכן המפיקים גייסו תקציב ליום צילומים נוסף כדי לצלם את הסצנה הזאת שוב, וגם אז, לא הגענו למיצוי שלה.

"ב'כפרה' הייתי המפיק האחראי של הסרט. בעבר, היה לי ניסיון רע להעביר את הסיפורים שלי לתסריטים, אבל בסרט זה היתה לי זכות וטו מול הבמאי, והייתי מעורב בהחלטות. אבל ככל שהצילומים מתקרבים, נדמה שהכל משתנה ומתרחק מהתוכנית המקורית".

מה אתה מעדיף, את העשייה הקולנועית או את זו הספרותית?

"אני אוהב את המסך, אבל מחויב קודם כל למילה הכתובה. שם יש לי יותר שליטה. התוצאה בקולנוע לא תלויה רק בכותבים, ונדרש לה כותב טוב וצלם עם כישרון מולד, ובמאי שיידע לחבר את כל הגורמים האלו, למרות שבמאים בדרך כלל חולקים עלי בנוגע לחלוקה הזאת, בייחוד בגלל תיאוריית האוטר. אבל דווקא היום, בטלוויזיה האמריקנית, נותנים שוב דגש לכותבים של סדרות מצליחות ב-HBO, ושם הבמאי כבר לא בפרונט".

חשבת לנסות ולביים סיפור שלך?

"זה אומר לשים את הפה ואת הכסף שלי באותו המקום. יש לי חברים סופרים שעושים את זה, כמו חניף קורישי שהיה אמיץ לביים סיפורים שלו. אני חושב שתיאורטית, אפשר לצלם סרט בתקציב דל. לשכור מצלמה. לכתוב עלילה שמתרחשת בלוקשיין אחד, ולצלם הכל במשך שבוע, בסכום של עד 50 אלף דולר. הייתי עושה את זה. אבל עוד לא מצאתי את הסיפור הנכון שיממש את הפנטזיה שלי. הבעיה היא ששחקנים טובים לא יבואו לשחק בחינם אם אתה לא במאי מפורסם, מה שמחזיר אותי לנקודת ההתחלה. אני אכתוב ומישהו עם ניסיון יביים.

"אני מעריץ את התסריטים שהרולד פינטר כתב, כי יש בהם את המינימום. ובמאים אוהבים את זה, שיש הרבה לבן בין המשפטים. אצל פינטר יש שורות קצרות ומעט דמויות שמדברות מעט. אבל הסיפור נמצא במה שנשאר בלתי מדובר. אני חושב שאני מושפע ממנו מאוד".  

איזה סרט טוב ראית לאחרונה ומה אתה חושב שחסר בקולנוע של היום?

"'חיים של אחרים' נגע בי במיוחד, כי יש בו מה שחסר בעיני בהרבה סרטים - מנוע נרטיבי ואינטליגנציה.

זו יכלה להיות גם נובלה נפלאה באותה מידה. בסוף הסרט, הגיבור הראשי הולך לקנות את הספר, שנכתב עבורו. כשהמוכר שואל אותו אם לארוז לו למתנה, הוא אומר, 'לא. זה בשבילי' וזוהי דו משמעות שסוגרת את כל העלילה. זה סוף נפלא לסרט. הרבה פעמים אני יוצא מאוכזב מסרטים שאנשים אומרים לי שאני חייב לראות. זה היה סרט כתוב היטב".

יש לך עצה לכותבים מתחילים?

"אני חושב שבתחילת הדרך יש משהו כייפי, לצלם סרטים קצרים שהם הומאז'ים ליוצרים שאתה אוהב ומעריץ. לא תמיד ישנם המשאבים לכך, אבל אני כתבתי הרבה סיפורים קצרים שנגעו ליצירות שהערצתי, וגנזתי אותם. אבל זו הייתה חוויה נפלאה".

הכתבה נכתבה בשיתוף ובאדיבות בית הספר לקולנוע "סם שפיגל" בירושלים.