הבנק מתחיל בתוכנו: בא לכם להדפיס כסף לבד?

בטור האחרון על ג'ון מיינרד קיינס סיפרתי על תפיסתו באשר לכסף. למהותו של הכסף ולאופן שבו יש להפעיל אותו. לתפיסה של קיינס קראתי תפיסה קארטליסית. מלשון כרטא או צ'רטר. והגישה הזו טוענת שהכסף מקורו במדינה - והיא זאת שקובעת את זהותו, מהותו ואת ערכו.

אותנו זה לא מפתיע. ככה מתנהגות מדינות בימינו. המדינה קובעת את מה שמכונה ההילך החוקי (אמצעי לתשלום חוב), כלומר קובעת שהמטבע הרשמי יהיה למשל "שקל" או "שקל חדש". בעבר היא גם קבעה את ערכו באמצעות ייסופים ופיחותים בערכו ביחס למטבעות אחרים. היום נקפוץ לקצה השני של הסקאלה; נדבר על כסף פרטי!

התערבות של המדינה?

קיינס מייצג גישה שמחזקת את תפקיד המדינה בכלכלה. הוא לא סוציאליסט, חס וחלילה. ובוודאי לא קומוניסט. הוא ג'נטלמן אנגלי. איש החברה הגבוהה ובוודאי לא מתנגד לתפיסה הכלכלית ששולטת באירופה מאז אדם סמית.

אבל הוא רוצה לתקן. סיפרתי כבר באחד הטורים בחודש שעבר על התקלה שהוא מוצא בתיאוריה של אדם סמית' וחבריו הקלאסיים. הפתרון שלו: התערבות פעילה של המדינה בכלכלה בצורה של ייצור ביקושים ועידוד ביקושים, יצירת משרות וכמו שאמרנו גם באמצעות הגדרת הכסף, הדפסתו ושיווקו.

קיינס לא הראשון שטוען שהמדינה צריכה להתערב לפעמים בחיי הכלכלה. גם כלכלנים קלאסיים חשבו ככה, וראש וראשון להם; אדם סמית' בכבודו ובעצמו. כולם נוטים להזכיר את מושג היד הנעלמה של אדם סמית', את תפיסתו שהשוק צריך לפעול בחופשיות וללא הפרעה וכך יפעל בצורה היעילה ביותר.

אבל היום גם שוכחים שסמית' טען שישנם תחומים שבהם השוק לא יכול לתפקד ואז תפקיד המדינה הוא להכנס לעניינים. ביטחון וצבא, תשתיות, ביובים וכבישים כמו גם חינוך - כל אלה תחומים שהשוק החופשי יתקשה לספק. הם מצריכים השקעה רבה לטווח ארוך ורווחיותם מוטלת בספק. המדינה, ככה אומר לנו אדם סמית' – היא זו שצריכה לקחת את העיניינים האלה לידה.

ליברטאריניזם

אז מה היה לנו פה? כלכלן איש המאה העשרים שתומך בהתערבות, במצבים מסוימים, של המדינה במשק, וכלכלן אחר - אבי הכלכלה המודרנית שגם הוא חושב שלפעמים אין ברירה. ובכל זאת, יש גם כאלה שמזדעזעים מהאפשרות של התערבות המדינה.

יש כלכלנים ופילוסופים פוליטיים שמפחדים מהמדינה ומעוצמתה. חלק מאותם אנשים מזהים את עצמם עם תפיסה שנקראת "ליברטאריניזם". מעין "חופשנות" או "חופשניות". על קצה המזלג אפשר להגיד שהאנשים האלה חושבים שבני האדם צריכים להיות חופשיים עד כמה שאפשר מכל שליטה, שעל בני האדם לפעול בקונצנזוס של כיבוד החופש של עצמם. שלאדם זכות לעשות מה שירצה כל עוד אינו פוגע באדם אחר.

הליברטאריניזם היא פילוסופיה גדולה ומורכבת, ובטור הזה - היום - לא נסביר אותה בפירוט. אבל לעניינו נוכל להגיד שהליברטריאנים מתנגדים למס הכנסה ומתנגדים למדינת הרווחה. מדוע?

מס הכנסה אינו מוסרי לטענתם. הנה ראו; אני עובד ואפילו עובד קשה. הכסף שלי הוא רכושי. אספתי אותו במירב המאמצים שלי. והנה בא גוף חיצוני לי - המדינה - ומחייב אותי לתת חלק מהרכוש שצברתי - ולא משנה באיזו דרך - ובלבד שלא פגעתי באחרים כדי לזכות בה, ולחלק אותה לאנשים אחרים. מה פתאום? באיזו זכות?

זהו סגנון החשיבה של מתנגדי מס הכנסה וזהו סגנון המחשבה של מתנגדי מדינת הרווחה; יתכבד כל אחד, יעבוד, ידאג לעצמו, יבטח את עצמו. מדוע חושבת המדינה לכפות עלי לשלם מהכספים הפרטיים שצברתי לטובת רווחתם של אחרים.

טוב תעשה המדינה אם תתן לבני האדם לשחק באופן חופשי בשוק. כך ייטב לכולם. ואם אנחנו לא רוצים התערבות של המדינה ואם אנחנו פוחדים מכוחה של המדינה וחושבים שהוא אינו יעיל, מדוע שניתן למדינה את המונופול - את זכות היחיד - להדפיס כסף?

פרידריך אאוגוסט פון האייק

האייק היה פילוסוף אוסטרי במוצאו, השתייך לאסכולה האוסטרית בכלכלה (בטח נדבר עליה מתישהו), חי בארצות הברית במאה העשרים והיה חתן פרס נובל. את האייק אנחנו מביאים לכאן כדוגמה לאדם שנמצא בקצה השני המנוגד לקיינסיאניזם, אדם שמפחד מהמדינה המתערבת ומתנגד להתערבות הזאת.

ואיזו דוגמה יכולה להיות טובה יותר לתפיסה "אנטי-מדינה" מהדוגמה של הפרטת המונופול על הדפסת כסף? אנחנו במני המאה העשרים ובני המאה העשרים ואחת נולדנו לתוך מציאות קרטליסטית; מציאות שבה המדינה ביא בעלת הבית על הכסף.

אבל הדבר הזה לא התקיים תמיד. כי מה זה כסף בנק בעצם? או איך הוא התחיל? אני מחזיק בידיי מטילי זהב של הרבה אנשים. יש לי מאה מטילים של מאה איש, ואני מספק לכל אחד מהם שטר. בשטר כתוב משהו כמו: לרשותו של פלוני עומד מטיל זהב במשקל מסוים, נגיד פאונד. והנה לנו שטר כסף: שטר של פאונד אחד.

אחר כך התמסד הבנק הפרטי שלי והתחלתי להדפיס יותר שטרות ממטילי הזהב שלי. הדפסתי שטרות של פאונד אחד ונתתי אותם בהלוואה תמורת ריבית. אחר כך, במהלך השנים קמו בנקים גדולים שקיבלו זיכיון וזכות מונופול מהמדינה להיות היחידים שידפיסו שטרות במדינה. הבק אוף אינגלנד הוא דוגמה לכך. אלה היו הבנקים המרכזיים הראשונים. וכך נעלמה הזכות להדפיס.

אבל האייק קורא לנו לחזור להרגל הזה. לפי מה שהאייק אומר, צריך להתיר לכל אדם לפתוח מעין בנק, ולהדפיס את הכסף שלו. להדפיס ולחלק הלוואות. ומי יהיה אחראי לכסף הזה?  רק המדפיס! ומי יערוב לתקפותו? אף אחד? ואם יפשוט הבנק שלי את הרגל? אז בעלי השטרות יפסידו. פשוט ככה. נדבר על זה בטור הבא.

ד"ר אושי שהם-קראוס, סוציולוג ופילוסוף של הכלכלה. מלמד בחוג למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב ובבית הספר לכלכלה במכללה למנהל. הוא חוקר של מדינת הרווחה החדשה. ספרו "בודריאר וסימולקרת הכסף – על כסף, שוקי הון ומשברים פיננסיים" יצא לאחרונה לאור בהוצאת רסלינג. ניתן לפנות אליו במייל: ushik42@gmail.com