הכיכר תישאר ריקה
דמוקרטיה היא כמו אוויר - מרגישים בה רק כשהיא נעלמת. חברי הכנסת שמתחרים על תואר אלוף מגישי הצעות החוק לסירוס הדמוקרטיה דומים לילדים התולשים כנפיים של זבוב, מבלי להבין מה הם עושים
“מדוע לא יוצאים גם אצלנו המונים לכיכר ומסלקים את הביבי הזה?" שאל נהג המונית שלי, כשעברנו ליד כיכר רבין. הכיכר רחבת הידיים היתה כמעט ריקה.
ההמונים לא יבואו לכיכר, ואת בנימין נתניהו ניתן לסלק רק בקלפי. אם זה לא יקרה, הציבור הישראלי יוכל להאשים רק את עצמו. אם השמאל לא יהיה מסוגל להקים כוח פוליטי רב עוצמה, שיעלה את ישראל על דרך השלום והצדק החברתי, אין לו את מי להאשים זולתו.
אין לנו דיקטטור צמא דם, שאפשר להטיל עליו את האחריות. איש לא יצווה על חיל האוויר להפציץ אותנו, אם נדרוש את סילוקו. פעם סיפרו אצלנו סיפור: אריאל שרון - אז עוד אלוף בצה"ל - מכנס את קציני צה"ל ומכריז: "זהו, חבר'ה, יוצאים לבצע הפיכה צבאית!". וכל הקצינים פורצים בצחוק מהדהד.
הדמוקרטיה היא כמו האוויר - מרגישים בו רק כשאין. רק מי שנחנק יודע עד כמה הוא חיוני.
נהג המונית שדיבר על סילוקו של נתניהו לא חשש שמא אני סוכן המשטרה החשאית, ושבלילה ידפקו על דלת ביתו. אני כותב מה שעולה על דעתי, מבלי להסתובב עם שומרי ראש. ואילו היה עולה על דעתנו להתאסף בכיכר, איש לא היה מפריע לנו, והמשטרה אף היתה מגינה עלינו.
אני מדבר, כמובן, על מדינת ישראל בגבולותיה הריבוניים. כל זה אינו חל על השטחים הכבושים.
חיים סביב הדמוקרטיה
אנחנו חיים בדמוקרטיה, נושמים דמוקרטיה, מבלי להיות מודעים לכך. זה נראה לנו טבעי, ממש מובן מאליו. לכן משיבים אנשים בקלות דעת תשובות טיפשיות לסוקרי דעת הקהל, ואלה מגיעים למסקנה כאילו רוב אזרחי ישראל מזלזלים בדמוקרטיה ומוכנים לוותר עליה. הם לא חיו מעולם במשטר שבו צריכה כל אשה לחשוש שמא בעלה לא יחזור מהעבודה מפני שהשמיע בדיחה על המנהיג, ושבנה ייעלם מפני שצייר גרפיטי על הקיר.
חברי כנסת שנבחרו באופן דמוקרטי מבלים את זמנם בהתחרות אווילית על תואר אלוף מגישי הצעות החוק לסירוס הדמוקרטיה. הם דומים לילדים התולשים כנפיים של זבוב, מבלי להבין מה הם עושים.
לכל אלה יש לי עצה אחת: התבוננו במה שקורה בלוב. זה שבוע אני יושב בכל רגע פנוי מרותק מול מסך הטלוויזיה ומסתכל בשידורי אל-ג'זירה. מועמר קדאפי נראה שם כפי שהוא - אדם בלתי מאוזן, משוגע גדלות שירד מן הפסים. לא בקטע חדשות קצר, אלא בשעות ארוכות של שידורים, שבהם הובא נאומו הארוך שוב ושוב, בתוספת עשרות עדויות ודעות של אזרחים לוביים מכל התחומים - החל בטייסים שערקו למלטה וכלה בתושבי טריפולי המופצצת.
קדאפי הזכיר לי בתחילה את ניקולה צ'אוצ'סקו הרומני, בנאומו המפורסם מעל המרפסת, שהופסק על-ידי ההמונים. בהמשך הדברים הוא הזכיר לי יותר את אדולף היטלר בימיו האחרונים, כאשר כינס בבונקר שלו את ראשי צבאו, הזיז על המפה גייסות שכבר חדלו מלהתקיים ותיכנן מבצעים דמיוניים, בשעה שהחיילים הרוסיים כבר הגיעו למרחק של כמה מאות מטרים ממנו.
לולא תיכנן קדאפי פעולות של השמדת עמו שלו, זה יכול היה להיות מגוחך או עצוב. כך זה היה רק מפלצתי.
בקרוב אצלנו?
לפני שקדאפי השתגע לגמרי, הוא אמר משפט שנשמע בלתי שפוי, אך צריך לעורר מחשבה. כשהוא חי תחת הרושם של ניצחון ההמונים הבלתי אלימים בכיכר השחרור בקהיר, ולפני שרעידת האדמה הגיעה אליו, הציע קדאפי להעמיס את המוני הפליטים הפלסטיניים על אוניות ולשלוח אותם לחופי ישראל.הייתי מציע לבנימין נתניהו להרהר באפשרות זו. מה יהיה אם המוני העם הפלסטיני ילמדו מניסיון אחיהם בתריסר מדינות ערביות ויסיקו את המסקנה שיש לשים קץ לכל צורת "המאבק המזויין", ולעבור לשיטת הפעולה ההמונית הבלתי אלימה?
מה אם מאות אלפי פלסטינים יגיעו באחד הימים אל גדר ההפרדה ויפילו אותה? מה אם רבע-מיליון פליטים פלסטינים יגיעו אל גדר המערכת בגבול הצפוני? מה אם ההמונים יתקבצו בכיכר מנארה ברמאללה ובכיכר העירייה בשכם, ויתעמתו עם חיילי צה"ל, לעיני מצלמות אל-ג'זירה ובלווי הרשתות החברתיות, כשהעולם כולו צופה?
עד כה הייתה תשובה פשוטה: במקרה הצורך נפתח באש, נשתמש במסוקי תקיפה ובתותחי הטנקים. עכשיו ראו הפלסטינים שאפשר לעמוד מול אש חיה, שמסוקי הקרב של קדאפי לא שמו קץ למרד, שכיכר הפנינים בבחריין לא התרוקנה כאשר חיילי המלך פתחו באש חיה. הלקח הזה לא יישכח.
ייתכן שזה לא יקרה מחר או מחרתיים. אבל זה יקרה בלי שום ספק - אם לא נגיע עד אז לשלום.
לפנייה לכתב/ת 
מחאה אצלנו. ארכיון
צילום: איי פי
אורי אבנרי
צילום: צביקה טישלר
מומלצים
