"אני מדבר אל העולם בשפתי שלי"
הרקדן והכוריאוגרף הישראלי, יובל פיק, מונה לתפקיד המנהל האמנותי של המרכז הלאומי לכוריאוגרפיה בליון. בראיון הוא מספר על הגעגועים לארץ ועל הקרירות מצד המחול הישראלי. "כנראה צריך לזכות להכרה בלתי רגילה כדי שתעבור את מחסום היורד"
המחול הישראלי כבר מזמן אינו נזקק לגושפנקה רשמית שתוכיח את הצלחתו הבינלאומית. ההכרה באיכותו ובכל זאת, עם מינויו השבוע של הרקדן והכוריאוגרף הישראלי, יובל פיק, לתפקיד המנהל האמנותי של המרכז הלאומי לכוריאוגרפיה ברילייה-לה-פאפ, מפרברי העיר ליון, נדמה שמעצמת המחול הישראלית, כבשה לעצמה עוד פסגה.
- הצטרפו לעמוד של ynet בפייסבוק
את ההודעה הרשמית קיבל פיק, בוגר להקת בת שבע שרוקד ויוצר מזה 15 שנים באירופה, משר התרבות הצרפתי, פרדריק מיטראן. פיק יחליף בתפקיד את הכוריאוגרפית הצרפתייה הנודעת, מאגי מארן , ממובילות הז'אנר של תיאטרון המחול האירופי ומי שייסדה את המרכז לכוריאוגרפיה.
פיק. כבש עוד פסגה במחול הבינלאומי (צילום: Xavier Boyar)
המינוי, שייכנס לתוקפו כבר בחודש אוגוסט הקרוב, רחוק מלהיות מובן מאליו. בעיתונות הצרפתית דיברו על בחישות פוליטיות וסימנו כמועמד מוביל לתפקיד את הכוריאוגרף הצרפתי ממוצא אלג'יראי, מוראד מרזוקי. בסופו של דבר החליט שר התרבות הצרפתי, לקבל את דעת הרוב בוועדת האיתור זאת לאחר מפגש אישי עם שני המתמודדים.
מינוי עם חזון
"זה חזק", אומר פיק בשיחת טלפון מרוגשת מצרפת, "אין ספק שזה מינוי עם חזון. שפת המחול שלי רחוקה מהמחול הצרפתי הקונספטואלי, וזו גם הסיבה שבשנים הראשונות שלי בצרפת נלחמתי על הישרדות ופילסתי את הדרך. אבל מכאן ועד לרשת את מאגי מארן, זה לא משהו שאפילו דמיינתי. מארן יוצרת ממקום שונה מאד ממני. היא לא שייכת לזרם מסוים אלא הולכת בדרכה שלה. במובן זה, אני מרגיש שיש קו המשכי מסוים".
יובל פיק נולד ב-1970 בפתח תקווה. הוא החל לרקוד בלהקה העירונית לריקודי עם, ומאוחר יותר בבית הספר של להקת המחול "בת דור" בניהולה של ז'נט אורדמן. ללהקת בת שבע התקבל לאחר סיום שירותו הצבאי. ב-1996 החל פיק לעבוד במשותף עם הכוריאוגרף הפיני, טרו סרינאן.
שנה לאחר מכן יצר את "מותר", עבודת ביכורים שעלתה במסגרת סדנה של להקת בת שבע. עם רקדני בת שבע דאז, חופש שכטר ונועה צוק, יצר את "כבדים", עבודה לשלושה רקדנים שזכתה בתחרות גוונים במחול. ב-1999 התקבל כרקדן מן המניין ללהקת הבלט של בית האופרה של ליון. לאחר מכן רקד בלהקתו של הכוריאוגרף ראסל מאליפנט בלונדון. בתחילת המילניום החדש החליט פיק שהגיע הזמן להקים להקה משלו. כך נולדה, The Guests, שזוכה עד היום לתמיכה של העיר ליון ומשרד התרבות הצרפתי.
איך מגיע רקדן וכוריאוגרף ישראלי לנהל מרכז כמו ה-CCN בצרפת?
"היצירה הצרפתית בעיקרה פלסטית והרבה פחות מחוברת לגוף. אני חושב שזה קשור לכך שלקתולים יש תפיסה שונה של הגוף וכל צורת ההסתכלות שלהם עליו היא איקונית, צורנית, אסתטית. אצלנו, אולי בגלל שהאלוהות שלנו אבסטרקטית, אנחנו מחוברים לגוף כדי להרגיש את הקשר לאלוהים.
מעבודותיו של פיק. "אנחנו מחוברים לגוף כדי להרגיש את הקשר לאלוהים"
"אנחנו מאוד מחוברים לאדמה ויש משהו בהווי הישראלי באופן כללי שמתרגם לאנרגיה פיזית מאד משמעותית. אני חושב שמה שהמחול שלי מציע הוא שעטנז, שילוב של כל מיני שפות תנועה שאספתי ועשיתי להם טרנספורמציה ובשילוב עם חקירה מעמיקה של הקודים שגדלתי איתם, הגעתי לנקודת האפס כדי לדבר אל העולם בשפתי שלי".
אז מהי השפה של יובל פיק?
"מבחינתי מחול הוא לא צורה אלא דרך לתקשר לכן התנועה שלי לא מסותתת והיא גם לא מתקשרת עם מתודות ניאו-קלאסיות ומודרניות, אלא יותר מחוספסת ואינסטינקטיבית. מה שמעניין אותי זה תנועת הגוף ביחס לחלל. חלל הוא מימד מאד משמעותי בעבודה שלי כי אני מאמין שלאדם יש כוח לשנות ולהגדיר את החלל".
אם המחול הישראלי העכשווי עוסק לדידו בעיקר באינדיבידואל, במרכז יצירתו של פיק עומדת הקבוצה. "אני מאוד ישראלי וקשור לישראלים, אבל צריך להודות שיש בנו גאוותנות שטיפחנו אולי כדי לייצר אופוזיציה לדמות היהודי הגלותי", הוא אומר, "אחרי 15 שנים שאני גר במדינות אירופיות סוציאליות, משהו חלחל גם לתוך העבודות שלי בנוגע לתפיסה של מקום האדם בחלל ובחברה. יש בעבודות שלי פחות 'אני אני אני', שזו תפיסה מאד תל אביבית וישראלית ויותר 'אנחנו'".
מה משמעות התפקיד החדש?
"הגנה על החזון. חלמתי תמיד על להקה קבועה שתאפשר לי לעבוד לאורך שנה שלמה ולהעמיק את השפה שלי ואת הפרשנות שלה על ידי הרקדנים שאיתם אני עובד. המינוי הזה מאפשר לי לעשות בדיוק את זה. מחול הוא אמנות שלא למדנו כמו ספרות או תיאטרון בבית ספר. מחול מתקשר באופן שאינו ורבאלי, וכדי לתת לו מקום משמעותי, צריך להגן עליו, דווקא כיוון שהיום יש זליגה בין תחומי האמנות השונים.
דברים נפלאים קורים במחול
מחול זה עניין שביר
"אני מאמין שהמחול הטהור זקוק להגנה כיוון שהוא שביר ובזה יופיו. העולם שבו אנו חיים הוא אינדיבידואליסטי בצורה קיצונית והמחול, שיש בו פיזיות שיוצרת קרבה, יכול להציע סולידריות ואוניברסאלית שחסרה לנו. מחול הוא ארגון של הזכרונות שקיימים בגוף, זכרונות שאספנו מהיום שנולדנו וזו תחושה כימית שעוברת הלאה לקהל".
ניהול ה-CCN, משמעו בית ללהקתו של פיק, אולמות לחזרות ותקציב שיאפשר לה להופיע, אך גם לבחור ולארח להקות עצמאיות מצרפת ומחוצה לה וללוות אותן בתהליכי היצירה של עבודות מוזמנות חדשות. "אני מחויב ליצור בארבע השנים הקרובות 3 יצירות חדשות כחלק מהתפקיד, אבל לצד זה המרכז הוא מקום שהלהקה תחלוק עם עוד יוצרים ועוד אסתטיקות תנועתיות כדי להרחיב את קשת היצירה", אומר פיק, "אתגר משמעותי נוסף הוא להמציא את הקהל מחדש ולפתח דרכים שיגדילו את הגרעין הקיים של קהל המחול".
אומרים שאתה סוחב איתך את הבית, כלומר שישראל מאד דומיננטית ביצירה שלך. אתה מסכים עם האמירה הזו?
"אני מחובר לארץ ויש משהו ברעננות הישראלית שלא מצאתי בשום מקום בעולם. אי אפשר להתעלם מתחושת השובע והדקדנטיות ששולטת באירופה. ישראלים מתקשרים אחרת ואני מתגעגע לזה. אני סוחב איתי את מה שאני אוהב בארץ ומה שמפריע לי בה, מפריע גם לאנשים שחיים בישראל. אני לא מנסה להיות צרפתי. אני שומר בקנאות על מה שאספתי בדרך.
"מגיל צעיר אני אוסף זכרונות וריחות שאני אוהב ובצורה כזו או אחרת הם נכנסים לעבודה שלי. למשל החיבור לאדמה והקרבה הפיזית בין אנשים, זה משהו שמאוד ישראלי בעיני ואולי יותר מזה - יהודי. אנחנו רוצים להגדיר את החלל סביבנו. רוצים לומר לעולם: זה המקום שלנו. אל תסלקו אותנו מפה. במובן זה אני מאוד מחובר לשורשים שלי".
השנים הארוכות באירופה לא הצליחו לנתק את חבל הטבור, והגעגועים לישראל, הוא מודה, לא תמיד קלים. קשה עוד יותר העובדה שבישראל כלל לא מכירים את עבודתו. "לא מזמינים אותי להופיע בארץ", הוא מפתיע, "אני חושב שזה קשור לפרובינציאליות מסוימת. כנראה צריך לזכות להכרה בלתי רגילה בחו"ל כדי שתעבור את מחסום היורד.
"אני בכוונה משתמש במילה הזו כי התחושה היא שכך מתייחסים אלינו. זה מגוחך שמעדיפים להביא ארצה להקות מאוזבקיסטן וקזחסטן במקום להחזיר הביתה ישראלים שעובדים וזוכים להכרה באירופה ובעולם. זה נכון שאנחנו לא חיים בישראל, אבל עזבנו כדי להתפתח. צריך להפנים את העובדה שישראל היא ארץ צעירה שלא יכולה לתת לכל אחד את מה שהוא זקוק לו".
אתה חושב שזה מגמתי?
"אני חושב שעולם המחול הישראלי חסום. דברים נפלאים קורים במחול בארץ אבל מה שאנחנו, שחיים בחוץ, מביאים, יכול להרחיב את השפה. בריבוי הקולות הזה יש עושר שמשום מה מקבלי ההחלטות לא מוכנים לקבל. אני לא יודע אם זה נובע מאטימות או מחוסר פרגון. אני כן יודע שמעטים מהם מגיעים לראות הופעות שלנו וזה חבל. אני לא כועס, אני פשוט לא מבין. אנחנו הצלחנו לחצות את הגבולות ומייצגים את המחול הישראלי לא פחות מאחרים. זו יהירות ילדותית".
במסגרת התפקיד החדש אתה מתעתד להזמין גם יוצרים ישראליים?
"בהחלט. זו פלטפורמה שנועדה קודם כל לעידוד של יוצרים מהאזור אבל המרכז פתוח לעבודה עם להקות זרות ואני הייתי רוצה בהחלט להביא לפה להקות צעירות מהארץ שזקוקות לתמיכה ביצירה".
אפשר לומר שמצאת בית בצרפת?
"נסעתי המון בעולם ומה שמחבר אותי למקום זו העבודה. יש לי פה חברים ואת צוות הרקדנים שלי שאני מת עליהם. אני מרגיש מאוד טוב בצרפת אבל גם כשחייתי בלונדון נהניתי. אחרי כמה שנים קשות של אינטגרציה, חידדתי את חושי ההסתגלות".
