דב מנומנם או גבר נמוך וביישן?
האחד הגיע לדייט לבוש בפיג'מה, והשני לא מספיק גברי לטעמי, אבל הפתיע לטובה. אני שוב מגלה שקשה לתת צ'אנס למישהו שלא קולע בול לטעם החיצוני שלי
חברה שלי רצתה לשדך ביני ובין מכר שלה. "הוא מסודר בחיים. יש לו דירה ברמת גן, רכב, והוא אפילו רואה חשבון" היא מציינת את הפרטים האלו כאילו היא מוסרת לי מפרט טכני של איי פוד. "הוא נראה טוב לטעמי. בחור גדול, דובי חמודי כזה, כמו דובון אכפת לי".
בתור מי שכל חייה היתה גמדה שמגרדת בקושי את המטר ואסימון, אני מוצאת שאני נמשכת לגברים גדולים ובריאים. בתמונה שאני מקבלת ממנה הדב נראה בסדר, לא יותר מזה. אבל בגלל כל המחמאות שהורעפו עליו, אני מסכימה בשמחה לשידוך.
בערב הפגישה אני מגיעה לבית הקפה בו קבענו, מחכה ומצפה לפגוש את הדייט שלי. ואז הוא מגיע, מנומנם, גורר רגליים ומתיישב מולי. עושה רושם שהרגע יצא מהמיטה, כי מעבר להבעה המומת השינה שלו הוא לבוש כמו תאונת דרכים קטלנית. הדב החליט לצאת ממאורתו במכנסיים משובצים שנראים כמו פיג'מה ובסוודר תוצרת ביתית עם דוגמא מוזרה שמזכירה לי לוח שש-בש.
"תרגעי" אני אומרת לעצמי, "חוסר טעם בלבוש זה משהו שאפשר לתקן", ואני מנסה לפתח איתו שיחה. אני עושה מאמץ למצוא בו משהו חינני שאוכל להיאחז בו, אך לשווא. כלום, נאדה, גורנישט. ככל שנוקפות הדקות אני מגלה שהוא גם כלל לא דומה לגבר שראיתי בתמונה.
אני מחפשת את אותו דב חמוד שהובטח לי, אך למרבה אכזבתי הוא לא שם. לא דובון ולא אכפת לי. למעשה, הדב היחידי שאולי נמצא שם הוא דב גריזלי והוא, לא חמוד בכלל. לא רק שאני לא נמשכת אליו, אני אפילו נרתעת. לא רק בגלל החיצוניות שלו, אלא בעיקר בגלל שאני משועממת ומרגישה שאין לי על מה לדבר איתו.
אחרי כמה פגישות הוא הפך למושך בעיניי
השיחה לא זורמת, והוא מדביק אותי בעייפות שלו. מבחינתי זו סיבה מספיק טובה לא לפגוש אותו שוב. חבל על הזמן, זה לא יילך, כי כשאני מרימה אליו מבט בא לי להוריד אותו ישר בחזרה. אני יודעת שיהיו רבים שיבקרו אותי על החלטה שהיתה אולי פזיזה, ואולי באמת טעיתי.
לרוב אני נמנית על סוג האנשים שמושכים פגישות, אפילו לא מוצלחות, ושמסכימים לתת עוד הזדמנות למרות שהקול הפנימי שלהם אומר אחרת. ברוב המקרים הקול הפנימי שלי צודק למרות שאני נוטה להשתיק אותו. אבל כבר קרו מקרים בעבר, שהקול הזה טעה.
ההרגשה שלי היתה נינוחה ונעימה לאורך כל הפגישה, השיחה קלחה לה בחופשיות, הוא היה מצחיק וסימפטי, מקשיב ומתחשב. בסוף הפגישה הרגשתי שאשמח להיפגש איתו גם בהמשך. בפגישה השלישית הוא נפתח וסיפר לי משהו אישי על עצמו וחוויה שהוא עבר, שגרם לו להיראות לפתע מושך בעיניי.
פתאום הבחנתי שיש לו חיוך ממש יפה, הכחול בעיניים נראה לי פתאום עמוק ומדהים, הידיים שלו נראו לי נעימות ורכות. המשיכה צצה לה יש מאין, למרות שלכל אורך הקשר הרגשתי שהתפשרתי לגבי אותו בחור.
תמיד נצטרך להתפשר על משהו בבן הזוג
האם לא טיפשי לפסול בן זוג פוטנציאלי רק בגלל שהוא לא עונה לקריטריונים פיזיולוגיים שטבועים לנו במוח? היכן עובר הגבול שבין פשרה חכמה לוויתור גדול מידי? ואם נוותר ונתפשר על מראהו החיצוני של בן זוגנו – האם זה לא יגרור חרטה, תסכול ומרמור כשגבר חלומותינו יעבור לידינו יום אחד ברחוב?
אני מניחה שאין תשובה ברורה וחד משמעית לשאלות האלו. אני מניחה שזה תלוי בבן הזוג ובמערכת היחסים הנרקמת. ישנה חשיבות רבה לאופי של מי שנמצא איתנו, ליחס שלו אלינו ולהרגשה הכללית כשאנו איתו. ברור לי שכשאנחנו פוגשים באדם שגורם לנו לחוש רתיעה ודחייה מהשנייה הראשונה, התחושה הזו לא תעלם או תשתנה בפגישות הבאות, ואז עדיף לוותר ולחתוך.
אבל מה קורה במצבים מורכבים יותר, בהם האדם שלפנינו אמנם לא דוחה אותנו אבל גם לא "מפיל אותנו מהרגליים". האם כדאי לתת צ'אנס נוסף? הרי אף פעם אין התאמה מושלמת בין שני אנשים, ולכן תמיד נצטרך להתפשר על משהו בבן זוגנו: על מראה או אינטליגנציה, אמא שלו או האופן בו הוא דופק את השניצלים.
אולי עדיף לוותר ולהתפשר קצת על המראה של בן זוגנו ולהסתפק ב"בערך". הרי אף פעם לא נוכל לקבל 100%, אבל אם נוותר אולי דווקא נרוויח יותר.
המייל של אלינור
לפנייה לכתב/ת 
