יש דברים שעדיף לא לדעת

בסרטו הטוב ביותר של ג'יימס ברוקס "משדרים חדשות" (1987) ישנו מיזוג של המאפיינים והנושאים שהפכו אותו לטיטאן של הטלוויזיה האמריקאית. כמו בסדרות שיצר "המופע של מרי טיילור מור" ו"לו גרנט", זהו עיסוק בעולם העיתונאי, שאותו הכיר מניסיון אישי.

המצפון החברתי של יוצרו משתקף לא רק באירועי הסרט אלא בדילמה המקצועית והרומנטית של דמות העורכת השאפתנית במערכת חדשות טלוויזיונית בגילומה של הולי האנטר. המשולש הרומנטי שבו היו מעורבים גם העיתונאי החרוץ והידיד המאוהב (אלברט ברוקס) ומגיש החדשות היפה והריקני (וויליאם הארט) עוצב בדיאלוגים שנונים ומהירים.

ברגע זכור במיוחד ב"משדרים חדשות" חולף ג'ק ניקולסון, המגלם מגיש חדשות כוכב ברשת, על פני המצלמה בעודו מחייך את חיוך סימן-ההיכר שלו בעוצמה של מיליון וולט. הדגמה מטלטלת של הכריזמה והחיות יוצאת הדופן שהיו לו בשיאו, המצליחה להשכיח את שלושת השחקנים האחרים.

מאז "משדרים" חלפו שנים רבות, שבהן ברוקס ביים עוד ארבעה סרטים. זה נשמע מעט, אבל בימוי תמיד היה עיסוק צדדי ביחס לעבודתו ככותב ובעיקר כמפיק בקולנוע ובטלוויזיה (ודיינו אם נזכיר את "משפחת סימפסון"). סרטו השישי והאחרון "איך אתם יודעים" ("How Do You Know") מהווה המחשה כואבת לכישרון, שהלך והידרדר בקפיצות של 5-6 שנים.

בלאק ג'ק

כל איכות שהייתה ב"משדרים חדשות" עוותה. המצפון החברתי נעלם, הסיטואציה הרומנטית המחברת (שוב, אישה המתלבטת בין שני טיפוסים הפוכים) נטולת אמינות ועניין שלא לדבר על שנינות. הכישרון המסוים שיש לשלושת השחקנים הראשיים - ריס ווית'רספון, פול ראד ואואן וילסון - נעלם בתוך הדמויות הלקויות אותן הם מגלמים.

אבל כל זה מתגמד לעומת הופעתו העלובה של ניקולסון – שמן, מתנשף ומביך במניירות המשומשות יתר על המידה. ברוקס, ללא ספק, צריך לפרוש מבימוי, אך כואב לומר כי הסרט כה ירוד כד שהוא מצליח לעורר מחשבת כפירה שמא גם ניקולסון גמר את הסוס.

ווית'רספון וראד. קומדיית דרמה עצובה

ליסה יורגנסון (וית'רספון) היא כוכבת בנבחרת הסופטבול של ארצות הברית. שבהגיעה לגיל 31 עוברת ניפוי מהנבחרת, וצריכה כעת להגדיר מחדש את חייה. הדילמה המקצועית לא ממש מעניינת את הסרט, אלא מוגדרת מחדש כדינמיקה רומנטית שבה היא נעה בין שני גברים.

מדהים לראות כיצד מי שיצר בשנות ה-70 את "המופע של מרי טיילור מור" - אחת מהסדרות המפתח בקידומה של אג'נדה פמיניסטית-ליברלית - כושל אפילו בדפוס פמיניזם מיושן זה. מעברה הספורטיבי של ליסה נותרות רק סיסמאות של דרבון עצמי, שאותן היא מקפידה לשנן וכרגע נראות בלתי רלוונטיות מתמיד, ושיזוף מופרז המצדיק את הסתובבותה לאורך כל הסרט במכנסים קצרים החושפים שוקיים מוצקות.

גם ג'ורג מאדיסון (ראד) נתון במשבר קשה. בעודו עובד, בתפקיד שהסרט מתקשה להגדיר, בחברה של אביו צ'ארלס (ניקולסון), מוגשת נגדו תביעה משפטית מטעם ממשלת ארצות הברית בעוון הונאה. חברתו נוטשת אותו, אנשי החברה מנתקים איתו מגע, וג'ורג' התמים מבין בהדרגה מיהו האשם האמיתי בצרה שאליה נקלע. דמות לא אמינה זו, שכולה תמימות בלתי אפשרית ונוירוטיות מאוסה, אמורה להיות האופציה הרומנטית שבה אמורים לצדד ליסה והצופים.

מטי ריינולדס (ווילסון) כוכב בייסבול עשיר, אדם שבחייו הנינוחים הנשים חולפות בסרט נע, מחזר אחרי ליסה. הוא אולי מוגבל ביכולתו להבין את הקונספט של מחויבות זוגית, אבל זהו טבעו. ווילסון שגילם לא פעם דמויות ממין זה, עושה עבודה סבירה ולרגעים ספורים אף משעשעת.

זקנתו מביישת את נעוריו

ממרום שבעים שנות חייו ברוקס מנסה להגדיר את עולמם הרומנטי של הדמויות שגילן פחות ממחצית גילו. זה לא עובד. מה שיכול היה להיות קומדיה בינונית הופך לרצף סצנות שקורסות אחת אחרי השניה. הלבטים המקצועיים, שהפכו ללבטים רומנטיים, מניעים את דמותה של ליסה מספר פעמים בין ביתו המפואר של מטי, לדירתו של ג'ורג'. החזרה על כך שוב, ושוב, ושוב, היא מרכיב באותה תחושה של איבוד מוחלט של קצב בעלילה ובבימוי הסרט.

סצנות חסרות מיקוד, שבהן דמויות אומרות דברים לא צפויים ומתנהגות בצורה חסרת פשר - וזאת מבלי שהתכלית לכך מתגלה או, לכל הפחות, משרתת אפקט קומי.

לאורך הסרט יש תחושה, שכמו שהדמויות מנסות לתקן את עצמן בתוך הסיטואציות של מערכות היחסים, כך גם ברוקס עצמו לא מביים, אלא מתנסה לתקן את התסריט תוך כדי צילום הסצנות. לא לערוך את הסרט אלא להכניס כמות אקסצנטרית של טייקים מיותרים לתוך סצנות ארוכות יתר על המידה.

באופן מבורך זוהי קומדיה שאינה מתבססת על גסויות וולגאריות, לא בשפה ולא בנוזלי הגוף, אלא על דמויות ויחסים. למרבה הצער הסרט מבוים בצורה כה כושלת, עד שאפילו מעלה זו לא מאפשרת לסרט להיות טוב יותר מקומדיות ירודות אלו.