רוקד על הדם
ב"ביותיפול" ממשיך הבמאי איניאריטו להתענג על הסבל האנושי. גם הנוכחות של בארדם לא מצילה את הסרט מהתחככות בקיטש. התהיה היחידה שעולה: כמה נמוך עוד אפשר לרדת?
"ביותיפול" ("Biutiful”, השיבוש מכוון במקור), החדש של הבמאי המכסיקני אלחנדרו גונסאלס איניאריטו, הוא עוד משל ספוג הומניזם מזויף, אומללות בלתי נסבלת המרוחה על פני הסרט כולו, וצדקנות מעצבנת המיועדת לקהל ליברלי המגיב בצקצוקי לשון פבלוביים, כפי שהיו "21 גרם" ו"בבל" לפניו.
כל אלה מובאים במסגרת סיפור גאולה דביק המתרחש באזוריה שאינם מצטלמים היטב של ברצלונה, באופן שנראה כמו קלישאה אסתטית. אחרי הנצלנות הבוטה של דימויי סבל העולם השלישי שאיפיינה את "בבל" המקומם, איניאריטו שב ומוכיח שהוא יודע היטב כיצד לתמרן את הממסד הקולנועי המערבי המתחסד. היטיב להגדיר זאת איי.או. סקוט, מבקר הקולנוע של ה"ניו יורק טיימס" – "a feel-bad art film".
התענגות על הסבל האנושי
חאווייר בארדם מגלם בסרט את האביר בן דמות היגון. איש העולם התחתון, המטפל בשני ילדים קטנים, שאשתו לשעבר החולה בנפשה אינה מסוגלת לגדל אותם. עסקיו המפוקפקים כוללים סחר במותגים מזויפים שנמכרים ברחוב על ידי רוכלים אפריקניים, וייבוא של מהגרי עבודה לא חוקיים מסין המנוצלים על ידי הבוסים הנאלחים שלהם, זוג הומוסקסואלים אסיאתיים. הוא גם דואג לשחד את השוטרים המקומיים כדי שיעלימו עין.
חוץ מזה הוא מתברר כלוקה במחלה סופנית. הוא מנסה לעשות מעשה טוב, אבל התוצאות מחרידות. על סף המוות ממתינה הגאולה. הושט היד וגע בה. את הדרך אליה עושה דמותו של בארדם, כישו בשעתו, כשפניה המיוסרות נוכחות לכל אורך הסרט.
בארדם כאוסבל בחברת ילדיו ב"ביותיפול"
איניאריטו מתענג על הסבל האנושי עד אבסורד, כדי להביא סיפור וולגרי ופשטני שעניינו אדם המנסה בימיו האחרונים לגאול את סובביו ובעיקר את עצמו. אבל איפה הוא ואיפה גיבור "אקטונה" המופתי מ-1961 של פייר פאולו פזוליני, אותו פושע קטן וסרסור שמציאות חייו משלבת בין העליבות לנשגב, ואשר מותו נהפך להערה צינית על דימוי הצליבה.
מי אומלל יותר? הגיבור או הצופים
גיבורו של "ביותיפול" הוא לפיכך אדם שאי אפשר שלא לחוש כלפיו אמפטיה. בתוך הסחי הפיזי והאנושי שמקיף אותו הוא נתפס כמעט כקדוש מעונה. איש ביבים שרואה את האור לפני המוות, תרתי משמע. אבל די להשוות את הסרט הזה עם "מכאן והלאה" של קלינט איסטווד - עוד סרט שעסק לאחרונה בחיבור בין גאולה ומוות - כדי להבחין בין אוסף של מניפולציות רגשיות זולות לטיפול מעודן ואינטליגנטי.
סרטו של איניאריטו מתרפק על המוות באופן שאינו מחסיר קלישאה. גופות הנשטפות אל חוף הים, וגווייתו החנוטה של אבי הגיבור שמת בגיל צעיר, ומוצאת מקברה כיוון שבית העלמין עומד להפוך למרכז קניות - הם רק שניים מהדימויים פה המעידים על טעם רע. על המקום שבו המוות הופך לפיוט בשקל תשעים.
עבודותיו הקודמות של איניאריטו נעשו בשיתוף פעולה הדוק עם התסריטאי גיירמו אריאגה (השניים נפרדו בינתיים, ואריאגה פנה לביים את סרטו הראשון "ערבה בוכייה"), ועיצבו קוויי עלילה מקבילים ורב לשוניים שתיארו את האומללות כתופעה חובקת עולם. אלה אפשרו לאיניאריטו להתענג על החלכאות הגלובלית, ולהציג דימוי פתטי ומתנשא של העולם השלישי המיועד לעיני הצופה המערבי המצפוניסט והדשן.
זוהי פורנוגרפיה של הסבל האנושי. נצלנות שמייצרת הזדככות זולה, ושאין דבר בינה לבין הומניזם כן ואמיתי.
הגיבור כאן הוא קריקטורה של אדם סובל, לא דמות מורכבת שחווה תהליכים פסיכולוגיים ומטפיזיים עמוקים (אפילו שהוא רואה אנשים מתים מרחפים על התקרה).
העיסוק ביחסי אבות ובנים (אביהם המת של הגיבור ואחיו שהם רואים לראשונה מאז ילדותם כגופה שהשתמרה היטב; הדאגה של האב החד הורי לעתיד ילדיו בחודשים שנותרו לו לחיות) בולט בסרט, אך איניאריטו אינו הופך את הדרמה הזו למעניינת במיוחד. בארדם אמנם מפגין גבריות שהיא בה בעת שברירית וקשוחה, אבל נוכחותו בעלת העוצמה (שזיכתה אותו בפרס המשחק בפסטיבל קאן ובמועמדות לאוסקר) אין בה כדי להציל את "ביותיפול" ממדמנות הקיטש שהוא שוקע בהן.
