מאיפה מגיעים כל הטיפוסים ההזויים האלה?
כשרק התחילו אתרי ההכרויות והרשתות החברתיות היתה סברה שזה קצת/מאוד מסוכן, תלוי במידת הפרנויה האישית, כי "לך תדע מי מסתתר מאחורי החיוך שבתמונה". היום נראה שמטורפים יש במציאות התלת-ממדית לא פחות מאשר בווירטואליה
למה? כי יש פעמים שמתחילים איתי, ואני מרגישה כמו מריון בסרט "פסיכו". לא שאני באמת חושבת שמישהו יוציא סכין וירצח אותי דרך וילון מקלחת, אבל יש רגעים ששפיות הבחורים שמתחילים איתי ברחוב מוטלת בספק.
בואו נעשה קצת סדר: הבחורים שאני נתקלת בהם הם בדרך כלל לא כאלה שצריך לבוא עם האמבולנס והחליפות הלבנות כדי לאשפז אותם במוסד סגור. אני מניחה שאף אחד מהם לא היה עושה לי משהו רע שהיה מכניס אותי ככוכבת ראשית בסדרת פרופיילר משטרתית בערוץ האקשן. ובכל זאת, יש פעמים שאני נתקלת בבחורים מסוג אחר (ונא לחסוך ממני את השאלה איפה אני מוצאת אותם; לצערי הם אלה שמוצאים אותי).
יש מקרים בהם האומץ מגיע רחוק מדי, והופך לטירוף --סטפני מאייר
מעשה (ראשון) שהיה כך היה:
אני צועדת לי במרץ בשדרה תל-אביבית כדי לשרוף צלוליטיס לקראת ימי הקיץ החמים (כן, מכירה את הזן של בחורים שאוהבים שיש מה לתפוס, ובכל זאת). עוצר לידי עלם חמודות. לשאלתי אם אנחנו מכירים, הוא עונה ש"לא, אבל ישמח אם נכיר". נו, אז התחיל איתי עוד בחור ברחוב, לא סיבה לרוץ לכתוב טור. אבל לא בכך נגמר העניין.
אני חוזרת הביתה, ולאחר שהוא סיפר לי שאינו משחק משחקי אגו, הא מצלצל עוד באותו הלילה לדבר איתי על הא, דא ושאר ירקות. בתוך כמה דקות השיחה הופכת להיות לא נעימה מהכיוון שלו: הצעקות, הטחות המילים הכועסות ללא סיבה על המין הנשי בכלל ועליי בפרט (הלו, חכה שתכיר אותי כדי לבוא בטענות), גרמו לי להרגיש כאילו נפלתי על פסיכופת או על מישהו שמישהי התעללה בו עד כדי כך, שהוא רואה בחורות ברחוב וחושב שהן האוייב הגדול. מכיוון שאני יודעת שעם מטורפים לא מסתבכים (שנים של צפייה בדרמות משטרתיות השתלמו בסוף) ניתקתי את הטלפון בנימוס.
מה רבה היתה הפתעתי שהמשכתי לקבל סמסים לתוך הלילה, עדיין מלאים באותו כעס כלפי המין הנשי בכלל, והתל-אביביות בפרט. כאלה שלא משאירים מקום לספק - מולי אדם שהשפיות מעט רחוקה ממנו.
וזה מפחיד. מפחיד עד כדי כך שיש לי חברים שבאותו לילה קיבלו הוראה לא ללכת לישון, כי אולי יקבלו טלפון שמודיע להם לבוא להצילני מידי הפסיכי, אם ימצא את מקום מגוריי.
האם בכך נגמר הסיפור?
לא ולא. בוקר אחרי זה אני מקבלת ממנו סמס מלווה בחיוך והצעה למחוק את התנהגותו ולצאת לערב נחמד.
איזה אדם שפוי יכול לגור בעולם הזה ולא להיות משוגע? --אורסולה ק. לגיון
מעשה (שני) שהיה כך היה:
עדיין אותה שדירה, עדיין אותה העיר, והפעם אני בדרך הביתה אחרי בהייה בכלבים עם חברתי א' (מדובר בכלבים אמיתיים, לא מטאפוריים כלל, ולרוב הם באמת יותר חמודים מבעליהם). פונה אליי ברחוב בחור ושואל אותי איך מגיעים לרחוב איקס. נו, משפט התחלה קלאסי. תמיד טוב לחזור לשורשים. אני עונה לו בנימוס ושואלת אם הוא לא מהאזור, ובעודנו פוסעים עוד כברת דרך, הוא אומר לי שהוא סתם עבד עליי, הוא בעצם מהעיר, והוא גר ממש בבניין הזה, ומצביע על בית שאנחנו עוברם לידו.
אני ממשיכה ללכת, והוא ממשיך איתי, ולתמיהתי למה הוא לא עולה לביתו הוא עונה שהוא שוב עבד עליי, והוא לא גר פה. מנקודה זו כל דבר שהוא אומר לי כבר מוטל בספק. הגיל שלו, העיסוק שלו, ולמה הוא נמצא בעיר. האם מדובר בשקרן פתולוגי ו/או בחור שלא מחובר למציאות, או בסתם בחור שמחליט להריץ דאחקות עם בחורה אקראית ברחוב?
אז מה עושים בכזה מצב? אני מבקשת תעודת זהות. כן, זה נראה אקט קצת דרסטי, אבל בעצם, למה לא? הרי בפייסבוק זה היה תופס! בפייסבוק אני יודעת על מישהו כל כך הרבה פרטים, כך שאקט ההזדהות קיים באופן אוטומטי, אז למה שבעצם זה לא יהיה ככה במציאות?
הבחור, כמובן, לא הציג שום תעודה מזהה. הוא ניסה להתגונן ולהגיד שגם אני יכולתי לשקר לו בכל פרט שסיפרתי, אבל לי לא היתה בעיה להוציא הוכחה שאני אכן מי שאני סיפרתי (מעצבת פנים ביום וגיבורת-על בלילה).
אז לא, לא נתתי מספר טלפון. סורי, עם מטורפים שהמציאות לא רלוונטית עבורם כבר דיברתי, עשיתי וי על המשבצת הזו. אפשר כבר לעבור לזן השפוי, מבחינתי.
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו, לא בגלל האנשים שעושים רע, אלא בגלל אלו שלא עושים דבר בעניין --אלברט אינשטיין
מעשה (שלישי) שהיה כך היה:
מידי פעם מתחיל איתי בחור שאינני מעוניינת לתת לו דרך התקשרות איתי, אלא מעדיפה לתהות קודם על קנקנו. תודה לאל על המצאת כוכבית 43 (פרט מידע בסיסי לכל בחורה, שהופך את מספר הטלפון לחסוי כשאת מצלצלת לבחור חדש). כך מצאתי עצמי מדברת עם בחור כזה בטלפון. השיחה היתה חביבה, ונראה שלא מדובר שמישהו שיעשה אודישנים לסרט ההמשך של "שתיקת הכבשים".
נפרדנו לשלום, ומה רבה היתה הפתעתי כשקיבלתי למחרת טלפון מאותו בחור, ישירות לנייד שלי, שעל מספרו עדיין שמרתי בקנאות, ובו הוא מודיע לי שעשה ריגול מקיף והגיע אליי.
פאוזה.
אמנם הייתי רוצה לחשוב שאני סלב-על, והרי ידוע שאתה לא סלב אמיתי, עד שיש לך מעריץ מטורף (תשאלו את ג'ון לנון בהזדמנות), אבל עדיין... העניין מפחיד מעט.
נעזוב רגע את עניין הנימוס, שאם לא נתתי לך טלפון אתה לא אמור לצלצל אליי, כדי לכבד את פרטיותי. אני יותר מתעכבת על הנקודה של הסטוקריות. אז נכון שאנחנו במאה ה-21, וכל ילד נולד עם אייפון מחובר לגוגל ביד, אבל עדיין, משהו בזה מריח לא טוב. ריח של חיזור גורלי אולי?
כשרק התחילו אתרי ההכרויות והרשתות החברתיות היתה סברה שזה קצת/מאוד מסוכן, תלוי במידת הפרנויה האישית. ההסבר היה "לך תדע מי מסתתר מאחורי החיוך שבתמונה". היום נראה שמטורפים יש במציאות התלת-ממדית לא פחות מאשר במציאות הווירטואלית.
ובינינו? בתלת-ממד הם יותר מטורפים...
וכמו שאומרים אצלנו בעדה: מי יתנני בחור פנוי, ראוי, ובעיקר - שפוי.
לפנייה לכתב/ת 
