אלכוהול מתובל: משקאות עם ג'ינג'ר

באלכוהול שאנחנו שותים מתחבאים לעיתים מרכיבים שמוכרים לנו בכלל ממקומות אחרים, כמו האוכל שאנחנו אוכלים. שגיא קופר, שמעריץ את הג'ינג'ר, בודק באיזה משקאות אלכוהוליים הוא מתחבא ומסביר למה זה כל כך טעים

שגיא קופרפורסם: 01.03.11 , 13:45

“I'll stick with gin, Champagne is just ginger ale that knows somebody” (הוקאיי, באחד מפרקי הסדרה מאש) - לפני כמה שנים כתבתי על הג'ינג'ר: אחד מפלאי עולם, לדעתי. צמח שיש לו מעריצים כמעט בכל פינה בחלד, מדרום מזרח אסיה ועד תימן. בעקיפין, אפילו אצלנו, רחובות נקראים על שמו, במקומות כמו תל אביב, ירושלים, נתניה ואפילו - שערו בנפשכם - רחובות. הלכתי קצת רחוק, אני מודה, אבל הרעיון הכללי הוא, שהטעם המיוחד, הפלפלי במקצת, והחריף בכל מקרה, מוכר לנו היטב, גם בארץ.

בעולם המשקאות, הג'ינג'ר נמצא בהרבה משקאות שונים ומשונים, בעיקר נחבא כמרכיב 'בוטני' בדיז'סטיפים - משקאות מרירים לזירוז העיכול - אבל לא רק: למרות שאני הולך לספר הפעם על שני ליקרים של ג'ינג'ר, שני משקאות הג'ינג'ר הבולטים בעולם הם הג'ינג'ר ביר והג'ינגר אייל, והיום אין ביניהם הרבה הבדל: ג'ינג'ר אייל הוא משקה קל, שמבוסס על תמציות טעם ג'ינג'ר או 'דברים אחרים', בתוספת סוכר ו-CO2. ג'ינג'ר ביר היו מייצרים פעם על ידי תסיסה של ג'ינג'ר, סוכר ומים, בתוספת תרבית מיוחדת של שמרים מסוימים וחיידקים מסוימים מאוד, והתסיסה הזאת היתה נותנת אכן סוג של בירה, די כהילה. למרות שהקטגוריה קצת מתאוששת, עדיין, כיום קשה למצוא ג'ינג'ר ביר אמיתית מייצור תעשייתי, ורוב הייצור הוא ייצור ביתי, או מוצרים שזהים למעשה לג'ינג'ר אייל - כן, וכך זה גם בחו"ל.

עוד מעט נגיע לליקרים, אבל לפני זה, כדאי לדעת שיש עוד משקאות ג'ינג'ר, רובם מבוססים על יין או על כוהל שמוצה בו ג'ינגר. חלקם מאנגליה או סקוטלנד, וחלקם מצרפת: ה-Lanchester Ginger Wine הוא יין ג'ינג'ר. הבסיס הוא יין אדום, ממותק על ידי אוכמניות ומתובל במוסקט, ציפורן, קינמון וקליפות תפוז. בכל הגעשעפט הזה, שהוא בעצם סוג של יין חם אחרי שעבר קירור, משרים למשך חודשים כמויות של ג'ינג'ר, כדי לקבל את המשקה הסופי. 14.5% אלכוהול, מתקתק-חריף. בינינו? אפשר להכין בבית על בסיס של יין אדום, בבישול לא ארוך, על אש נמוכה.

Giffard Ginger of the Indies

כבר ליקר - חזק, 35% אלכוהול - שמבוסס על כוהל שמוצה בו ג'ינג'ר. כמו לבקפאסט, גם למשקה הזה יש ארומות וטעמים של וניל, בנוסף לפלפל האופייני של הג'ינג'ר, אבל מוסיפים קצת תמציות תפוז וזרעי כוסברה, ומתקבל משקה מתוק ומעניין. את המשקה הזה לא תמצאו כאן, אבל את המשקה הצרפתי הבא, ואת הבריטי לאחריו, תמצאו גם תמצאו.

Domaine De Canton

ליקר ג'ינג'ר מפתיע בטעמיו. הסיפור הוא שזהו מוצר ברוח הקולוניאליסטים הצרפתים בזמנים בהם שלטו בהודו-סין, בג'ונגלים של דרום מזרח אסיה. באתר החברה מסופר סיפור שלם על הג'ינג'ר המשובח שגדל בחווה מסוימת מאוד, שאותו היו הצרפתים ממצים באו דה וי ובברנדי... מקורות אחרים - כלומר ויקיפדיה - מספרים שהמשקה יוצר בסין, במשך כמה שנים בשנות התשעים, ואז הופסק הייצור. אחרי כמה שנים הוא חודש, על ידי חברת משקאות אמריקאית, תחת מתכון שונה במקצת, בצרפת. מסובך? אולי, כן, אבל זה לא ממש חשוב לענייננו.

דומיין דה קנטון מבוסס על ג'ינג'ר שמוצה בתערובת של ברנדי צעיר - או דה וי - וקוניאקים מתישנים, בדרגות VSOP ו- XO, עם תרמילי וניל, פריחת תפוז וג'ינסנג. הוא מכיל 28% אלכוהול, מתוק מאוד - באמת מתוק - אבל טעים ומעניין ביותר. צבעו צהבהב חיוור, ותמצאו אותו בבקבוק יפהפה, שמזכיר ענף במבוק עבה. מומלץ בחום, על קרח לחובבי הליקרים, או כבסיס או תוספת לקוקטיילים. נסו למשל את ה''ג'ינג'ר רויאל'': חלק אחד דומיין דה קנטון, על שלושה חלקים של שמפניה. יבוא: י.ד. עסקים)

The King's Ginger

לסיום, עוד פרק היסטורי, הפעם מימי המלך אדוארד ה-VII, או "ברטי", כמו שקראו לו חבריו, קיצור שמו האמיתי - אלברט. ברטי היה בנה של המלכה ויקטוריה, שלא ממש העריכה אותו. בגלל שנות שלטונה הארוכות, הוא שימש כיורש העצר יותר שנים מכל אחד אחר, לפניו או אחריו, ועלה לכס המלוכה סוף סוף בשנת 1901, כשהוא כבר בן 60. כל זה חשוב לדעת, כיון שהנסיך המזדקן, השמן והנהנתן, התגלה רק אז כמלך לא רע בכלל, עם אהדה גדולה למדע ואומנות, ויכולת טובה למדי לצפות את העתיד. למרות יחסיו הטובים עם רבים (ועוד יותר מזה עם רבות) מבני ובנות אנגליה ואירופה, דווקא את אחיינו, וילהלם ה-II, הוא לא חיבב. "האיש הזה עוד יגרור את כל אירופה למלחמה", הוא אמר עליו, ממש לפני מותו, ב-1910.

אמרתי שאדוארד ה- VII היה נהנתן לא קטן. הוא היה שמן, עישן כמו סוס ושתה, כנראה, לא מעט. בין תחביביו היה גם ציד פסיונים וחיות אחרות, מה שחייב אותו למאמץ פיסי לא קטן, ונסיעות במרכבה-ללא-סוסים שלו, מכוניתו, במילים אחרות, שהיתה פתוחה ופרוצה לכל הרוחות.

סיפורו של הליקר הוא שכדי לשמור על בריאותו של המלך, החליט רופאו האישי לרקוח לו משקה שישמור על רוחו ויגן עליו מכל רע. במקום לפנות לרוקח המלכותי, יצא הרופא את שערי ארמון סיינט ג'יימס וחצה את הכביש, לחנותם של Berry Brothers & Rudd - הלוא הם BB&R, סוחרי היין והמשקאות הוותיקים של לונדון. שם הם ניסו כמה וכמה משקאות שונים שערבבו, ובסופו של דבר מצאו את הנוסחא: משקה מבוסס ג'ינג'ר, מתקתק, לחיות את רוחו של המלך.

השנה היתה 1903. המלך אהב את המרקחת, והמשקה הפך לבון טון של התקופה האדוארדיאנית. בניגוד לעידן ההוא, שלא שרד את מותו של המלך ואת מלחמת העולם ה-I, הליקר דווקא שרד יפה, כמו BB&R הנצחיים, ולא מזמן הוא עשה עליה ארצה (יבוא: שקד).

הוא פחות מתוק מקודמו, הצרפתי, ויותר ג'ינג'רי ממנו. האחד קצת יותר "ירוק", השני קצת יותר תפוזי, וכשעשיתי השוואה בין השניים, באותו קוקטייל "ג'ינג'ר רויאל", לא מצאתי העדפה של האחד על השני. ה-קינגס ג'ינג'ר מחמם, יורד מאוד נעים ובמיוחד על סיידר חם, הוא משקה חורפי. מה שכן, אני בטוח שאחזור אליו בקיץ, עם הרבה טוניק, והמון קרח.