שקיעת המערב

"מותן של ציוויליזציות נגרם מהתאבדות ולא מרצח", כתב ההיסטוריון הבריטי ארנולד טוינבי באמצע המאה ה-20, ודומה כי לא נותרו כיום עוד כוחות, רצון ונכונות רבים לציוויליזציה המערבית בתחילת המאה ה-21 לעמוד מול הקמים עליה לכלותה מבחוץ, ובעיקר לא כנגד גורמי שמאל ליברליים מתוכה -העושים כל שאל ידם כדי לסרסה.

כך, כשבוע לקח לנאט"ו לצאת בהודעה "האמיצה" כי לא יתערב במרחץ הדמים הלובי, תשעה ימים נדרשו לנשיא מעצמת העל ארה"ב כדי לגנות את הטבח במדינה, ול-10 ימים נזקק מזכ"ל האו"ם על מנת לקרוא לכינוס מועצת הביטחון כדי לשקול צעדים "מרחיקי לכת" כמו סנקציות נגד

 המשטר הלובי. זה פחות או יותר היבול המדהים שהמערב, על כוחו הצבאי הרב, הצליח להוציא תחת ידיו מול מנהיג מטורלל וצבא הבטל בששים ביכולותיו ולו מול קמצוץ מכוחות נאט"ו שבאירופה.

גם אם חלקו של ההסבר לעודף המלל ולחוסר המעש המערביים עד עתה, הוא ברצון שלא להיתפש שוב כמי שמכתיבים לערבים את משטריהם, ושלא להידמות למכתירי מנהיגים מושחתים ועושי דברו של המערב, או בצורך להבטיח את המשך זרימת הנפט מלוב  - חלק הארי של ההסבר נובע מחידלון ואין אונות של גוף מערבי גדול, מבולבל ומסורס, שעבר וממשיך לעבור תהליכי דה-הירואיזציה מואצים מאז תום מלחמת העולם השנייה.

כך, קשה עד מאוד כיום שלא לקשור לראשיהם של רבים ממנהיגי המערב את מרב כתרי הרכרוכיות, החידלון והציות העיוור לרחשי דעת הקהל הליברלית - שהמנגנון האוטואימוני שלה מולעט בין השאר בשיח זכויות מופקר, במסקנות פוסט קולוניאליות מופרכות על אשמת המערב בנחשלות הלבנט, ברגשי אשם נפסדים על "הכנסת אורחים לא לבבית" שזוכה לה באירופה ההגירה (הפלישה) המוסלמית ליבשת, ברטוריקה נבובה על כוח שאינו פותר דבר, ובאידיאלים נשגבים על רצון הכול בשלום, באחווה ובפיוס עולמיים, כולל של פנאטים מוסלמיים.

חידלון מערבי

לצורך כך כמובן אין כל צורך להיתלות בדטרמיניזם ההיסטורי של אוסוואלד שפנגלר על "שקיעת המערב", ובוודאי שאין הכרח לאמץ את עמדתו של טוינבי בנוגע ל"עלייתן ונפילתן של תרבויות" ובכללן המערבית, וגם לא להידרש לאבחנותיו של סמואל הנטינגטון על הרב-תרבותיות והאוניברסליזם העושים שמות בחוסנו של המערב - די להביט בחדלונן של ארה"ב ואירופה המערבית, או לחלופין כמו במעשיהן המופקרים, במזרח התיכון של 2011, כדי להבין שהעתיד ושאר העולם לא ייטו חסד מיוחד עם ציוויליזציה זו.

מנגנון של צביעות

על כל אלה וכחלק מהפסיפס של דמות האדם המערבי החדש, השכילה ציוויליזציה זו להעמיד גם מנגנון של צביעות מהמשוכללים שידעה ההיסטוריה בתחום. מנגנון המקפיד קלה כחמורה על הפרה של זכויות אדם במדינות כמו ישראל, אך גם כזה הגורם לבעליו לאמץ אל לבו את שלושת הקופים החכמים ולעבור בסלחנות כמעט כל על רמיסת זכויות, היעדר דמוקרטיה, קטיעת איברים, דיכוי

 מיעוטים ונשים, סקילת הומואים - ובלבד שהם נעשים בעולם השלישי ושעושיו אינם חשודים חלילה בשיתוף פעולה עם "האימפריאליזם המערבי".

רבים בהנהגה האירופית והאמריקנית אינם יכולים לטעון שידם אינה במעל השקיעה המערבית, ויותר מכולם אינו יכול לעשות

 זאת הנשיא האמריקני הנוכחי, שמסרב בכל תוקף ובמפגיע לממש את החלק המתחייב מייעודה של ארה"ב כמעצמת על.

למשל, שלא לאפשר לבריונים מוטרפים מסוגם של אחמדינג'אד וקים ג'ונג איל לעשות ככל העולה על רוחם; להימנע מלהתנער מבעלי ברית חשובים כמו מובראק ולהקרין בכך על שאר שותפיה של ארה"ב במזרח התיכון, גם אם מיטב כותבי הטורים ב"ניו יורק טיימס" מאיצים בו להתנער ככל יכולתו; או למנוע מרחץ דמים של קדאפי בנתיניו. אלא שמי שדמותו הרוחנית עוצבה בבתי גידול ליברליים רדיקליים, כמו אוניברסיטאות קולומביה והרווארד, משנתו הפוליטית קורצה באגף השמאלי במפלגה הדמוקרטית, ואת ה"אמיתות" על המערב ודרכו הנלוזה בלבנט הוא שמע בין השאר מהוגים כאדוארד סעיד - בסך הכול מממש בימים אלה את מיטב אמנותיו. אולי גם שקיעת המערב היא חלק מהן.

ד"ר שאול רוזנפלד, מרצה לפילוסופיה