קצת פגום, אבל קסום
בספרו החדש "מגע הקסם של הבל גאגין", מציג אמנון דנקנר קומדיה משעשעת הכוללת שלל דמויות וסיפורים, המתרחשים בירושלים טרום מלחמת ששת הימים. דמותו של גאגין, על הברקותיה ושיבושיה את המציאות, כובשת אך גם חסרה
ספרו החדש של אמנון דנקנר, "מגע הקסם של הבל גאגין", הוא יצירה שונה לחלוטין מבחינת אופני המבע והסגנון, מהרומן "ימיו ולילותיו של הדודה אווה" שראה אור ב-2008, הפך לרב מכר והיה מועמד לפרס "ספיר". לאלו המצפים לקרוא רומן עמוס, רב שכבתי וקודר משהו, צפויה הפתעה.
במקום דרמה סבוכה הנפרשת על פני מספר עלילות וסיפורים, מציג לפנינו דנקנר קומדיה משעשעת (שיש בה גם רגעי עצב) ועשירה; במקום התמקדות בכמה דמויות עיקריות, שעולמן הרגשי מהווה חלק משמעותי בסיפור, מופיעות שלל דמויות וטיפוסים, שקורותיהם מתועדים בנימה קלילה ואף מבדחת.
הברקות שמשתבשות מול מפגש עם המציאות (עטיפת הספר)
דנקנר, שעסק בעבר בכתיבה הומוריסטית וסאטירית, שב לכתוב בסגנון קומי, הבא לידי ביטוי בקולו של המספר ובתיאור העלילות עצמן. מעניין לראות כי דנקנר חוזר אל שנות השישים בירושלים שבה גדל, ובוחר הפעם לשרטט את דיוקנה ודיוקנם של האנשים החיים בה מכיוון שונה לגמרי.
פרט למספר, המתבונן (ולעתים לוקח חלק) בהתפתחויות המפתיעות והדרמות המשפחתיות והחברתיות של המיקרוקוסמוס הבוער שהוא ירושלים דאז, חוזרת בעקביות דמותו של הבל גאגין, המטכס עצה לכל מי שנתקל בבעיה. תושבי העיר נוהגים כאילו להבל גאגין הפתרונים, אך כאשר הברקותיו נתקלות במציאות, הן משתבשות ומשבשות.
סינדרום ירושלים
כתיבתו של דנקנר שופעת אבחנות חינניות ומבדרות על טיבם של טיפוסים מגוונים ועל ההווי הירושלמי. הקטעים החזקים בספר הם אלו אשר חושפים במובלע או שלא במובלע את הפערים המעמדיים, המתח העדתי, הגזענות והמרקם העשיר של האוכלוסייה. כאשר מתוך הקומדיה עולות סוגיות חברתיות כבדות משקל, לא כתוסף אלא כנדבך חשוב ומרכזי, הסיפור הופך למעניין פי כמה.
אולם, לא כך הדבר בכל הסיפורים. חלקם מתארים בפשטות ועליצות מה את קורות הדמויות השונות ועל אף רגעים קומיים מוצלחים, הסיפור לכשעצמו אינו מצדיק את העלתו על הכתב. כיאה לקומדיה, בבסיס לא מעט מהסיפורים ישנם זוג אוהבים (או וריאציה כזו או אחרת על זוגיות) אשר דור ההורים מהווה מכשול בדרך למימוש אהבתם. מכשול זה נובע לרוב מדעות קדומות, אופי שתלטני ופערים סוציו אקונומיים, אך ההתרה - על גווניה השונים - מגיעה בסופו של דבר, בדרך כלל לאחר שרשרת של טעויות.
הסיפורים אינם זהים מבחינת ההתרחשות העלילתית, אך יש ביניהם קווי דמיון רבים וחזרה תבניתית. בבסיסם, אלו סיפורים אנקדוטיים היכולים בקלות להיתפס כסיפורי רכילות שכונתית ותו לא. פעמים רבות מצליח דנקנר להעניק להם עומק, בעיקר בשל יכולתו המרשימה בכתיבה קומית ואבחנותיו המשעשעות על האוכלוסייה האקלקטית, אך ריבוי הסיפורים - תשעה עשר במספר - וריבוי הדמויות (למעלה ממאה ושבעים, כפי שמציין המחבר בהקדמה), יוצרים שחיקה מסוימת ותחושה של עייפות החומר ומחזור של הפואנטה.
ב"מגע הקסם של הבל גאגין" מתגלה דנקנר כמספר סיפורים טוב למדי. תיאוריו חודרים לפרטים הקטנים ביותר בהופעה החיצונית ובאופיין של הדמויות, הוא טווה את העלילה בקלילות מסחרחרת ושובה את הקורא פנימה, לאותו עולם מופרע ובלתי ייאמן לעתים, שהמוזרות שלו נובעת דווקא מהמבע הריאליסטי, הנטוע בתקופה ובזמן ידועים.
ריאליזם-מאגי מבעבע
על גבי עטיפת הספר נכתב כי זהו "עולם של ריאליזם-מאגי מבעבע". אני נוטה להסכים עם אמירה זו, שכן הסיפורים המפתיעים, המבדרים והמופרעים ביותר נולדים מתוך המרקם האנושי והסביבה הריאליסטית, ומנכיחים את העוצמה המאגית של המציאות היומיומית.
כתיבה על טיפוסים (הגותית וספרותית כאחד) קיימת משחר ההיסטוריה. דנקנר ממשיך אם כן, מסורת ענפה, מכיוון שיותר מכל - ספרו החדש עוסק בדיוקן של טיפוסים, בייחודיותו של כל פרט ופרט ובאופן בו המפגש בין טיפוסים שונים יוצר סיטואציות מעניינות. אנו נחשפים לשלל טיפוסים, שרובם מתוארים ביד קלילה ובעין בוחנת, על מגרעותיהם, חינניותם, דעותיהם וקולם הייחודי. בשל העיצוב המדויק לרוב, מתגבשת קומדיה של טעויות עתירת פלונטרים קומיים, בעוד חיותם וממשותם של הטיפוסים מובילה לסימפטיה, חמלה וחיבה אצל הקוראים, אך גם רוגז, תרעומת ודחייה.
מעניין לבחון את האופן בו מתאר דנקנר את המרחב הירושלמי. גם הפעם הוא חוזר לשכונות
ולרחובות של ילדותו, ומרבה בציון שמות מקומות ספציפיים, כאשר כל אזור, רחוב ובית קפה הוא עולם ומלואו, ודרכם ניתן להביט על הדמויות המאכלסות אותם, על הבדלי המעמדות ועל האופי המסוים של אותו מרחב. הגיאוגרפיה היא בעצמה ערב רב של טיפוסים והשיטוט שבמרחב הירושלמי טרום מלחמת ששת הימים, נעשה בידי מורה דרך מיומן ושנון.
קסמו של הבל גאגין לא תמיד פועל ובהתאמה, גם קסמו של הספר כמכלול. חווית קריאה מהנה בהחלט ניתן למצוא באסופה משעשעת זו, והמציצנות מסופקת במלואה. הכתיבה טובה ומשופעת בניואנסים דקים וחכמים, אך כפי שטענתי, לא כל הסיפורים מוצלחים או מעניינים דים. חסרה לי מידה רבה יותר של אירוניה וסאטירה, המתבקשות כל כך כאשר באים לתאר סיפורים מההווי הירושלמי של אותה תקופה. הספר הוא קומדיה וגדוש בהומור בריא, אולם לאחר שקוראים כמה סיפורים מתעצם הרצון לעליית מדרגה, לבחינה נועזת יותר של המציאות והטיפוסים ולערך מוסף שלא יקהה את מגע הקסם אף לא לרגע.
