"להיות נגד ישראל זה מאוד צרפתי"
הבמאי הצרפתי תומא באלמס, החתום על הלהיט הדוקומנטרי "בייביז", מגיע לביקור רביעי בישראל לרגל סדנת אמן בעין גדי. בראיון ל-ynet הוא יוצא נגד הקולגות בארצו: "במקום להחרים, שיבואו לראות בעצמם מה קורה כאן"
הבמאי הצרפתי תומא באלמס ביקר בישראל שלוש פעמים בעשור האחרון. לא החום המזרח תיכוני מנע ממנו להגיע, גם לא האינתיפאדה, פיגועי הטרור והמצב הבטחוני השברירי. כל אלו לא מזיזים לו, ובוודאי לא הלך הרוח הפוליטי ודעת הקהל האנטי-ישראלית המקובלת באירופה ובמיוחד במולדתו. בניגוד לוונסה פאראדי ואחרים שהביעו נכונות להגיע ארצה וחזרו בהם, באלמס ישוב שוב לארצנו - הפעם כאורח סדנת היוצרים התיעודים שמתקיימת בסוף השבוע בעין גדי.
באלמס בן ה-42 יוצר סרטים מזה עשור וחצי, ובין סרטיו הבולטים ניתן למנות את "Bosnia Hotel" מ-1996העוסק בחיילים קנייתים בכוח השלום של האו"ם בבוסניה, "The Gospel According to The Papuans" מ-2000 העוקב אחר חברי שבטים מפפואה ניו גיני שהומרו לנצרות, גם "A Decent Factory" מ-2002 המלווה נציגה של חברת נוקיה במפעלים לטלפונים סלולרים בסין, וגם "How Much Is Your Life Worth?" מ-2005 על חברות ביטוח מושחתות בארצות הברית.
עם זאת, הסרט שפרץ את דרכו אל הטופ של העשייה הדוקומנטרית וכן עמוק אל תוך לבם של רבים ברחבי העולם (וגם אצלנו בישראל), הוא הסרט "בייביז" - סרט תיעודי שמלווה ארבעה תינוקות בקצוות שנים של העולם - ארצות הברית, יפן, מונגוליה ונמיביה - מלידתם ועד צעדיהם הראשונים. הסרט זכה להצלחה כבירה והפכה את באלמס לאחד הבולטים בתחומו. ככזה ירצה בכנס של פורום היוצרים הדוקומנטרים והקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה.
"הייתי שלוש פעמים בישראל", אומר באלמס בראיון ל-ynet. "הפעם הראשונה היתה בערב הפתיחה של פסטיבל דוקאביב 2001, שם הצגתי את סרטי 'The Gospel According to The Papuans'. הגעתי לפסטיבל פעם נוספת עם הסרט 'A Decent Factory'. ב-2005 נכללתי בחבר השופטים של דוקאביב ושם הכרתי את יואב שמיר. היום, שש שנים מאוחר יותר, הוא הזמין אותי להרצות בסדנת האמן בעין גדי".
אתה שמח לחזור לביקור נוסף בישראל?
"אני מאוד שמח. אני חושב שמדובר במקום חיוני ביותר להבנת העולם, במיוחד בימים אלה, עם מה שקורה בטוניסיה, מצרים ולוב".
ישראל היא מקום חיוני להבנת העולם, ממש כמו האתרים הרבים בהם ביקר בעבר - בוסניה, פפואה ניו גיני, סין ועוד. בכולם ניסה באלמס לזהות ולבודד תופעה מיוחדת, שתעלה שאלות על עולמנו אנו. ב"בייביז", לעומת זאת, הוא משנה כיוון. במשך שעה ו-20 דקות הוא מלווה ארבעה תינוקות רכים שגדלים לסביבה גיאוגרפית ותרבותית שונה לגמרי - מתוך ההשוואה בין העוללים הקטנטנים, עולות תהיות רבות על תמימות, מודרניזציה והעתיד הצפוי לאלו שרק נולדו.
תינוק בטוקיו. קר שם בחוץ
"הרעיון לבייביז לא הגיע לבד", מספר באלמס. "הקולנוען הצרפתי אלן שבת בא אליי עם הנושא. בהתחלה הרעיון שלו כונה 'One, to Three'. יצרנו מעין קליפ מוזיקלי ארוך, בו שילבנו קטעים מצולמים של תינוקות בגילאים שבין שנה לשלוש. הקונספט שאני גיבשתי פשוט מאוד: ליווי ארבעה תינוקות מלידתם עד לצעדיהם הראשונים - עם טייקים ארוכים ומעט מאוד מוזיקה".
הסרט שינה בך משהו בתור הורה?
"יש לי שלושה ילדים (מרגוט בת השמונה, ארתור בן השש ורומיין בן הארבע), ואי אפשר להגיד ששקלתי מחדש את התנהגותי כהורה. הסרט כן עזר לי לזהות את עצמי על פי המודל של המשפחה האמריקנית והיפנית. בהתאם לכך, אני מנסה לשנות ולשפר דברים.
מבין המודלים של הורות שנתקלת בהם, מה המועדף עליך לגידול ילדים?
"אני לא חושב שיש מודל טוב יותר או פחות לגדל ילדים, והסרט אינו מדריך ל'איך לגדל את ילדיך'. מה שאני יודע, ואולי צריך לייחס את זה למדינה, זה ששתי המשפחות שהיו הכי שמחות מתוך הארבע היו ללא ספק המשפחות ממונגוליה ומנמיביה".
לתמוך, לא להחרים
הריון, לידה וגידול ילדים הם אסופת תופעות אנושיות כלל עולמיות, אולם באלמס מתעקש בסרט להעלות ספקות ולאתגר נטיות טבעיות אלה - במיוחד כשבהמשך הדרך ממתינה לתינוקות מציאות לא פשוטה כבוגרים. "לכל ארבעת התינוקות בסרט יש סיבה להיות אופטימים וגם פסימים בנוגע לעתיד שלהם. מחקר שפורסם בצרפת החודש הראה שהאוכלוסיה הצרפתית היא הפסימיסטית ביותר בנוגע לעתיד העולם.
מתוך "בייביז". בנמיביה הכי אופטימים
"אני חושב שבכל סרטיי יש צד אופטימי וגם פסימי בעת ובעונה אחת. מה שניסיתי לעשות עם הסרט הזה, וכל הסרטים האחרים, הוא לאתגר את הנחות היסוד שלנו ומחשבותינו.
אני לא רואה הבדלים גדולים בין כל הסרטים שלי. אני חושב יותר ויותר שהצורה חשובה הרבה יותר מהנושא של הסרט. אני מקווה שמי שצופה בסרטיי יכול לזהות את אותה הספקנות שמאחוריהם".
כזה אמור להיות גם הסרט שתיכנן לצלם באלמס בישראל ב-2005. הוא הגיע ארצה לטובת הכנות ליצירת סרט דוקומנטרי על בית חולים פסיכיאטרי שכלל רופאים פלסטינים וישראלים וכן חולים פלסטינים וישראלים, שנגנז בסופו של דבר על רקע האינתיפאדה. עם זאת, ביקורו לא היה לחינם והוא הוזמן כאמור להצטרף לחבר השיפוט של פסטיבל דוקאביב.
"זה קרה בעיצומה של האינתיפאדה השניה", נזכר באלמס, "הוצע לי להחליף בחבר השופטים נציג צרפתי, שביטל את השתתפותו. הוא שלח מכתב ובו הסביר כי לא יבוא לדוקאביב כמחאה על המדיניות של ישראל בשטחים הכבושים. אני רואה בגישה הזאת טפשות גדולה ולצערי היא מאוד צרפתית באופיה. אם יש אירוע בישראל שצריך לתמוך בו, ובהחלט לא להחרימו זה דוקאביב".
אתה לא חושש מקולגות שיכעסו עליך בגלל ביקורך?
"אין לי יחסים מיוחדים עם מישהו בגלל שהוא צרפתי או אירופי, ולא אכפת לי בכלל מה אנשים אחרים חושבים על מה שאני עושה",
קובע באלמס. "אם הייתי מקשיב לאחרים, לא הייתי עושה את 'בייביז'. והייתי מציע לאנשים שמחרימים את ישראל, להגיע לכאן ולראות בעצמם מה קורה, במקום להשתמש בסוגיה הפלסטינית-ישראלית לטובת האג'נדה שלהם בצרפת".
ועכשיו כשאתה פה, אולי תרצה ליצור סרט שיעזור להם להכיר את ישראל מקרוב יותר?
"הייתי רוצה לעשות סרטים בישראל, אבל הבעיה הגדולה עם הסרטים שנעשים בארץ זה שאנשים ממדינות אחרות - במיוחד מצרפת - מצפים לסרטים שיתנו להם תשובות פשוטות לגבי המצב במזרח התיכון, בעוד שאני עושה רק סרטים שמעלים עוד ועוד שאלות".
לפנייה לכתב/ת 
