מצחיקים בעיקר את עצמנו
"שמש" היתה נמוכה מאוד, "המסעדה הגדולה" הפגינה אחדות, "כן מה" היתה נועזת, "פאזל" ו"איצ'ה" היו מועתקות ואין כמו "קרובים קרובים". "זינוק לאתמול" על תולדות הסיטקום הישראלי
שמש
מכל הזוועות המקוריות שריצדו לנו על המסך, הפופולרית והנמוכה מכולן (וסליחה לקורא זבולון מושיאשווילי) היתה "שמש". מה שהחל ב-1998 כלא יותר מניסיון צולע ליצור סיטקום ישראלי זניח, הפך למפלצת רייטינג שנמשכה עד 2004' ובמשך שש עונות הביאה את קומדיית המצבים הישראלית לשיאים חדשים של טעם רע.
"שמש". סטריאוטיפית וחסרת טעם
רומנים, תימנים, גרוזינים, בלונדיניות - כולם חטפו מ"שמש" הסטריאוטיפית, וכל זאת מבלי להזכיר את בר (בגילומו של אליעד נחום), ילד קטן מימדים אך רם גבות, מעין גרסה מודרנית לילד מ"צ'רלי וחצי". חוץ ממנו, היו שם אורלי ויינרמן כעוגן הטיפשה, גדי רבינוביץ' כעורך הדין המרושע - טנצר המניאק (מי אמר ניומן מ"סיינפלד"?) וקווי עלילה שהפכו מופרכים ומעליבים יותר ככל שהעונות התקדמו.
להמחשת הטמטום, בעונה האחרונה, דמותו של שמש נשלחה כבר לעולם הבא, רק כדי לשוב ממנו בעוד טוויסט עלילתי מטופש. בואו רק נקווה שלמישהו שם, בערוץ 2, לא יעלה בקרוב רעיון לפרק איחוד, או במילים אחרות: אל תתנו לשמש לעלות שוב. לא עוד.
המסעדה הגדולה
אם חייתם, או לפחות זכיתם לגדול במהלך שנות השמונים, סביר להניח שמוצאי שבת בשעה שבע בערב ישבתם יחד עם כל המשפחה וצפיתם בסדרה אחת: "המסעדה הגדולה" (בערבית "מטעם אבו ראמי", יעני – "מסעדת אבו ראמי") הייתה הפקה מקורית של מחלקת השידורים בערבית של הערוץ הראשון בשנת 1985.
הפתיח של "המסעדה הגדולה". קלאסיקה ישראלית-ערבית
הסיטקום הערבי-ישראלי הראשון תיאר את קורותיה המשעשעים של מסעדה ערבית בירושלים, וגם נשא עמו אג'נדה ראויה: יוסף (ג'ו) בראל, מנהל הטלוויזיה הישראלית באותם ימים, צפה בדאגה בהידרדרות ביחסי יהודים-ערבים, תהליך שהוביל לבסוף לאירועי האינתיפאדה הראשונה. כשקולות הסתה ומלחמה נשמעים משני הצדדים, בראל שיבץ בשעת שידור נחשקת סדרה על יחסי שכנות ודו-קיום בין ערבים ויהודים.
בהיעדר ערוצים אחרים, הציבור הישראלי בלע בשקיקה כל מה שאנשי "המסעדה הגדולה" הכינו לו. על הדרך יצרה הסדרה גם כמה דמויות שהפכו לקלאסיקה ישראלית, כמו המלצר השמן עבדו (בסאם זועמוט ז"ל), המלצר האילם מערוף וז'אק כהן כאבו ראמי, בעל המסעדה והיום האיש שמוּכּר לכם בעיקר כמשכין שלום בפרסומות לחומוס.
הסדרה אמנם ירדה מהמסך ב-1988 לאחר שלוש עונות בלבד, אבל נותרה עד היום נוסטלגיה פולחנית מתוקה שזוכה לשידורים חוזרים בערוצי נישה שונים.
כן מה?
רק הצופים שניחנו בזיכרון פנומנלי, או אלה שממש היו דבוקים למסך ב-1988, יזכרו היום את הסיטקום המוצלח "כן מה?". למען האמת, לפעמים מדהים לחשוב איך סדרה מצחיקה כל כך חמקה לחלוטין מהזיכרון הקולקטיבי הישראלי, שמסרב לשכוח כל זבלון חצי מצחיק שאי פעם הגיע למסך.
הפתיח של "כן מה". זוכרים את מליק?
נסו לראות אם זה נשמע לכם מוכר: גידי גוב בדמותו של מליק, איש קבע בצה"ל, מורעל ובעל דעות מיושנות, משליט טרור צבאי על אשתו סוניה (אורלי זילברשץ). לחגיגה מצטרף השכן איציק, בגילומו של שחקן אלמוני בשם דב נבון, וכל העסק נהגה ונכתב במוחה הקודח של ענת גוב.
על אף העובדה שזכתה בפרס "תפוח הזהב" ובניגוד ללא מעט סדרות מקומיות, משום מה לא זכתה "כן מה?" ליותר משישה פרקים. גידי גוב הראה שם את ניצני הטירוף שהלכו ופרחו אחר כך בתוכנית האירוח שלו "לילה גוב" והביקורת על תפיסות שובניסטיות ומיליטנטיות ישראלית הצליחה לחדור מבעד לשכבת הצחוק.
גם שם הסדרה עצמו יכול להיחשב הברקה, שהתשובה עליה היא כמובן "כן המפקד", בהתייחסות ברורה לקפדנות הצבאית הפארודית ששררה בבית. נו, עכשיו כשקראתם את כל זה, אתם מסוגלים להיזכר בה? כנראה שעדיין לא.
פאזל
הימים בהם עוד ניסינו לייבא פורמטים מצליחים מחו"ל ועוד לא הבנו את הפוטנציאל האדיר שבייצוא רעיונות ישראליים, ראו כמה נפילות כואבות. ב-1999, כשנה אחרי ירידת הסדרה "סיינפלד", הריחו אנשי "טדי הפקות" הזדמנות יוצאת דופן לשיבוט ישראלי: אחרי הכל, אם ג'רי סיינפלד וחבורתו היו כל כך פופולריים בקרב הציבור הישראלי הבררן, מה כבר יכול להשתבש בהפקת גרסה ישראלית? ובכן, התשובה לכך, כפי שהוכיחה "פאזל" בעונתה היחידה, היא: הכל.
"פאזל". מה כבר יכול להשתבש בגרסה הישראלית של "סיינפלד"?
ארבעה חבר'ה בשנות ה-30 לחייהם מחפשים משמעות בכלום היומיומי ונקלעים לשלל סיטואציות מביכות. יואב צפיר גילם שם את תואם ג'רי הישראלי, יסמין קידר היתה סוג של איליין וששי סמוכה היה איתן ונטורה, ככל הנראה אדפטציה ישראלית לג'ורג' קוסטנזה.
גם קריימר כחול לבן היה להם, תחת השם "ספקטור", וכל העסק הריח יותר מחיקוי מאשר מחווה. הפקת הסדרה, אגב, הודתה רק בשאיבת השראה מ"סיינפלד" ופחות בהעתקה, ובתגובה הצופים החזירו לה באחוזי רייטינג מגוחכים. יואב צפיר התקדם מאז לפורמטים שאולים מצליחים הרבה יותר, ויש להניח שהוא למד לקח חשוב בהתעסקות עם קלאסיקות מתות. כך יעשה לאיש שינסה להתעסק לנו עם קוסטנזה. סליחה, ונטורה.
איצ'ה
הניסיונות לגייר לסדרות מצליחות מחו"ל לא התחילו ב"פאזל". יוצרי "איצ'ה" לא ניסו להסתיר את השראה הברורה שלהם מ"הכל נשאר במשפחה" האמריקאית, ויצרו סדרה כמעט זהה לחלוטין, עם כמה תוספות שיתאימו לקהל המקומי.
הפתיח של "איצ'ה". ג'חנון? נו באמת
איצ'ה שולמן, סדרן מוניות בגילומו של ספי ריבלין, היה התשובה הישראלית לארצ'י באנקר, אחת מהדמוית העצבניות והגזעניות ביותר שנראו אי פעם על המסך.
כמו לבאנקר, גם לאיצ'ה היתה אישה תמימה עד מטומטמת בשם שפרה (עליזה רוזן, בגרסה משלה לאדית המתוקה) וכמו בן דמותו האמריקאי, גם הוא נאלץ לחלוק בית עם בתו והחותן הליברלי שלה.
בנקודה הזו הגיע טוויסט מעניין: שם הגנאי "Meathead" הוחלף בכינוי המעליב "ג'חנון", התייחסות ישירה לעובדה כי חותנו הטרי והמעצבן של איצ'ה היה, אלוהים ישמור, תימני. בניגוד לאדפטציות ישראליות אחרות, איצ'ה זכתה לרייטינג לא רע בכלל, והסדרה זכתה לרוץ על מסך ערוץ 2 מ-1994 ועד 1997.
קרובים קרובים
ולסיום, המלכה האם, המצליחה מכולן, קומדיית המצבים הראשונה שהופקה בארץ. אנחנו מדברים כמובן על "קרובים קרובים". גם היום, 25 שנים אחרי שירדה מהמסך, עדיין נחשבת הסדרה המיתולוגית של אפרים סידון ו-ב.מיכאל לאחד התוצרים המצחיקים ביותר שהניבה הטלוויזיה בישראל, והאמת שבצדק.
דמויותיהם של יהורם (גאון), תיקי (דיין), לאורה (ריבלין), אילן (דר) וחנה (מרון), הציגו תמונה סרקסטית אך מדויקת של מעמד הביניים הישראלי בשנות ה-80, הנפיקו פנינות לשון תרבותיות מסוג "פתוח!" ועל הדרך התייחסו בקלילות אינטליגנטית לנושאים שנותרו רלוונטיים גם היום כמו עדות, צבא, ויחסי ישראלים-ערבים.
בפורים 2005 שודר פרק איחוד מוצלח במיוחד, שאסף את החבורה הוותיקה לסיבוב אחד אחרון,
והפגיש את דיירי ויטק 9 עם המציאות של שנות האלפיים, כולל התמודדות עם חיים בעולם סלולרי ואינטרנטי.
עד היום זוכה הסדרה ההיא לשידורים חוזרים רבים ומוכיחה את עמידותה העיקשת במבחן הזמן, גם כשמולה מתחרות צעירות ועדכניות יותר. סתם מחשבה: אם הצוות המקורי עדיין חי ופעיל, ואפריים סידון נותר כותב מושחז כשהיה, אולי הגיע הזמן להחזיר את הסדרה לעוד עונה?
לא שכחנו
כמובן שיש סדרות רבות שלא נכנסו לרשימה: "ייסורי אפריים" המשובחת שהפיחה חיים טלוויזוניים ביצירותיו של אפריים קישון,"סטרייט ולעניין" שהעזה להראות הומואים בפריים טיים הרבה לפני אסי עזר, "שבט משה" הבלתי זכירה על מערכת עיתון לא מתפקדת ועוד ועוד.
ולאילו סיטקומים ישראליים אתם מתגעגעים? טקבקו במרץ!
