סיפור בקליק: "הדובי הוורוד המכוער של הרחוב"

זה מתחיל באלנבי, כי כל ערב מחורבן מתחיל או נגמר באלנבי. הטיילת מאחוריך מלאה באנשים. אתה מרגיש את האוויר הקר מהים. אמבולנס חוצה את הכביש בדרך ליפו. אתה מתרחק משם, עושה צעד ראשון מהוסס אל תוך הרחוב, בין הקיוסקים שמוכרים בירות זרות בשבעה שקלים לחצי ליטר ושולחנות הפלסטיק הלבנים הדהויים, והמסעדות הקטנות והחשוכות, מין מדינות קטנות בתוך ארץ זרה.

• הצטרפו לעמוד של ynet בפייסבוק
• להורדת הסיפור באתר "עברית"
  

כשבסינית יושבים רק סינים, ובאתיופית יושבים רק אתיופים, ומחוץ לבארים במרחק רמזור אחד במעלה הרחוב, מתגודדים ילדים וילדות לבושים באופן מוגזם ומשחקים בטלפונים וסיגריות, ואתה תוהה אם יש להם בית, ואיך נראה הבית הזה, ואיך תיראה הילדה שלך כשהיא תהיה בת 17 וזה יהיה יום שישי והיא תגיד לך שהיא יוצאת לעולם, ואתה חושב על האישה שלך שבדיוק ילדה בת של מישהו אחר.

"אבל יש לך את הדובי הוורוד הזה ביד" (צילום: index open)

והיא מתקשרת אליך בלילה ולוחשת לך שהוא עזב, והיא עייפה, ואין לה כוח לברוח יותר, ואתה רוצה להכין לה חדר, ושיהיה שם מקום לה ולילדה והכמה קילוגרמים שהיא הוסיפה מאז שהיא עזבה אותך, אבל אתה עדיין לא מסוגל לשלם שכר דירה בעיר העשירה מדי הזו ואתה צריך להשיג חמשת אלפים שקל עד יום ראשון בבוקר, כדי לשלם ארנונה וחשמל, ואת החוב לרופא הבן זונה שעקר לך שלוש שיני בינה,

ואתה לוחש לה בחזרה תישארי שם עד שאני אקרא לך, ומרים את הראש, ומתבונן כמה זמן בחלון ראווה של חנות יד שנייה ואתה מוצא את עצמך כמו תמיד מתגעגע לחיים שמעולם לא היו שלך, ואתה חושב איך כמה מטרים משם נשארו רק כמה שלטים דהויים ממה שהיה פעם טאוור רקורדס, ואיך שמחת שקראת בעיתון לפני כמה שנים שהם סגרו את החנות הראשונה, כי תמיד אהבת לראות ענקים קורסים, אבל גם זו מהפכה שהלכה צעד אחד רחוק מדי, ואתה שונא לחיות בעולם שאין בו חנויות תקליטים,

 כי זה מזכיר לך שאנחנו הולכים ומתרחקים מימים שבהם היתה אמנות גדולה, ולמה שמישהו יעשה אמנות גדולה אם הוא לא מצליח לשלם שכר דירה בעולם שבו לאף אחד לא אכפת באמת ואף אחד לא מקשיב, עולם שבו במאה שקל אתה יכול לקנות ארבעה ספרים ועוד יישאר לך כסף לסיגריות, וסופרים כותבים פחות ספרים כי גם הם צריכים לשלם חשבונות, ואתה חושב על כל העידן הדיגיטלי הזה, ואיך לפעמים אתה יושב בלילה וחושב אם לכתוב לה מייל, או לשלוח סמס, או לחפש אותה בפייסבוק, והכל כל כך זמין,

וזה עושה את הכל יותר קל ופחות חשוב, כי עד לפני כמה שנים לפחות היית יכול להתגעגע עד שזה כאב מספיק כדי להבין שזו אהבה, ואם זו אהבה אז היית עומד בפתח ביתה, ולוקח לה את היד, ואומר לה בואי איתי, וזה היה בסדר אם הייתם גרים בדירת חדר וחצי כמה זמן עד שהיית כותב שוב ומרוויח קצת כסף, ואתה נזכר בדבר האחרון שכתבת, דו"ח שנתי של חברת ביטוח, הם שילמו לך עשרים אלף שקלים וזו הפעם האחרונה שהמילים שלך היו שוות כסף, ואתה שונא את זה, שונא את מה שנהיה מזה,

ואתה בוחר שוב ברחוב, והוא מלא ילדות יפות, שאולי פעם רצית לזיין, ואולי גם היום אתה רוצה, אבל כבר אין לך את הכוח לשבת איתן בבר, ואתה הרי לא מספיק יפה או עשיר כדי לשתוק, אז אתה צריך לחזור שוב ושוב על אותה שיחה על ספרות, ותשוקה, וחיפוש, ועוד מילים שפעם היתה להן משמעות, ואז היה מגיע הרגע ההוא שבו השתתקת, ושמת את היד שלך על שלה וסיפרת לה על קארבר שמתחיל את הסיפור שלו במקום שבו נגמר הרעש ואיך הוא תמיד ידע לכתוב את המשפט הנכון על יד שנוגעת ביד אחרת בשעת בוקר מוקדמת במטבח,

והיה מצליח לכתוב יותר אינטימיות בזה מאשר אנשים מצליחים לייצר בחיים שלמים, והן היו מאמינות לך, וגם אתה היית מאמין לזה כמה זמן, והיה לילה, ואז בוקר, ולכמה רגעים גם אהבה. ואיפה האהבה כאן? היא ישֵנה רחוק. אולי ערה. אולי התינוקת בוכה, כי היא נמצאת בבית הלא נכון, ואתה רואה שלושה ערבים מחכים לבד בתור למועדון חשפנות, ושומר רוסי בכניסה, מתרגם את מה שלימדו אותו על מעמדות, ונותן להם לחכות, כי גם כסף שקונה כוס צריך להגיע מהמקום הנכון,

ואתה נזכר בילדה הפולנייה שהתפשטה לכבודך במרתף של בית מלון בוונקובר, ואחרי שהריקוד נגמר ישבה אתך ועישנה סיגריה וסיפרה לך איך ההורים שלה לקחו אותה מהכפר הקטן ליד לודז', והביאו אותה לאמריקה, והיא שמה את הראש על הכתף שלך ואולי היא בכתה אבל את זה אתה לא זוכר. עברו עשר שנים מאז, וכמה נשים, וכמה חיים, ואתה בן 32 ואתה רוצה להגיד שאתה מהוגן מדי בשביל החרא הזה, ואתה כבר לא צריך להוכיח כלום לאף אחד, אבל אתה מפחד מהרגע שבו תוכל להודות בדברים האלה,

ותעבור לגור ליד החברים שלך בגבעתיים, או בביצרון, או ברמת גן, או איפה שנמצא המקום הזה שהבורגנים עפים אליו כשהאגם קופא, ולעמוד איתם בפקקים הארוכים של יום שישי בבוקר בכניסה לתל אביב, בדרך לבית הקפה שהיה פעם שלהם, עם כסאות התינוק הבודדים והשירים המחורבנים ברדיו והמבטים החטופים בשעון, והסידורים, והצעקות, אז אתה עומד בתור מאחורי הערבים, והשומר מסמן לך להתקרב, ואתה מרגיש רע, ומתרחק, וריח חריף של שווארמה זולה מכה באפך, ואתה רוצה להקיא את ארוחת יום שישי, ונעצר רגע באמצע הרחוב,

ומדליק סיגריה ואתה כמעט נתקע בהומלס ששרוע על האדמה כמו נפל של טיל שנשאר כאן ממלחמה שנגמרה או רק התחילה, ותחבושת מכסה את ראשו ומעליה כובע של הניו יורק יאנקיס והוא מבקש כמה שקלים. הוא מוכר לך, וזה לוקח לך רגע עד שאתה נזכר שהוא היה אתך הבוקר באוטובוס מבאר שבע שעלית עליו בדרך חזרה מההורים, ואתה לא רוצה לתת לו שקל שבטח ייגמר בווריד או בכבד, ונמאס לך מהומלסים ששוכבים בקור מתחת לכספומטים,

ואתה רוצה שמישהו ינקה את הרחובות המטונפים האלה, אבל העירייה ישנה, וכולם לבושים יפה, בדרך החוצה, בדרך הביתה, בדרך, ואתה מנסה לא לחשוב עליו, וכן לחשוב על האישה היפה הזו שעוברת לידך וצועקת בטלפון, ואתה יודע שלא תיקח אותה לדירה שלך היום, אבל אתה יודע גם, שמתוך הרעב הזה, ומתוך הבדידות הזו, אתה יכול לתת לה זיון אחד, שיוריד ממנה לכמה רגעים את כל הפחדים מההורים, וזיקנה, וכסף ואולי היא לא תרוץ לבית שיש בו יותר מדי שתיקות ומעט מדי זיונים, ואתה חושב על זה רגע, איך לא שמעת אף זיון בבניין שאתה גר בו שנה, ואתה תוהה איפה כל הזיונים של תל אביב,

ואתה יודע שבעיר שבה הורסים בניינים ובונים מפלצות, אנשים הולכים לישון מוקדם מדי, ורואים יותר מדי טלוויזיה, ולהקות צעירות מנגנות מול בני משפחה, והקולנועים ריקים ועוד מעט לא תהיה תל אביב, ופתאום אתה מתגעגע לעיר שלך, ואתה מסתכל על השוק, ואז על המדרחוב של נחלת בנימין שם גרת כשרק הגעת לכאן, ומחליט למשוך את הלילה, והולך דרך הרחוב היפה והמוזנח הזה, ותוהה מי לעזאזל קונה את כל הווילונות והבדים הפרושים בחלונות הראווה, ובחור אמריקאי צעיר ושיכור עוצר אותך ואומר שזה הלילה הראשון שלו בתל אביב

 ושואל לאן הוא צריך ללכת, ואתה עונה לו שאם הוא ימשיך למעלה הוא יגיע לרחוב של נשים זולות ואלכוהול זול, ובצד השני יש אלכוהול יקר ונשים עצובות, והוא אומר לך שאתה איש מצחיק, ואתה עוזב אותו שם, ובזווית העין רואה שהוא מתיישב על ספסל ומשחק בסלולארי שלו ובטח כותב לחברים מעבר לים "לילה. תל אביב. אני שיכור", ואתה מסתכל על שומר רוסי בכניסה לבאר שהמבלים שם בגיל של הילד שלו שאיתו הוא כבר לא מצליח לדבר כי רק אחד מהם מבין את השפה,

ואתה נזכר בעמיר לב ששר על עבד של חברת שמירה ועל הסיגריות הזולות שמציצות מהחולצה, ואתה אוהב אותו כי כמו קארבר גם הוא מצליח לכתוב חצי תמונה שמספרת סיפור שלם, ואתה לא יודע אם אי פעם תוכל לכתוב ככה למרות שהבעלים של חברת הביטוח נתן לך בונוס של אלפיים שקל כי כתבת את סיפור חייו כאילו הוא ניק אדאמס של המינגווי, וזה הצחיק אותך, לפחות זה, באותו לילה. ועכשיו זה לילה אחר, והרחוב עמוס אנשים, ואור אחד בודד דולק בקומה השלישית של מלון נורדאו, שפעם, בשנות החמישים, עמד מולו בניין מערכת עיתון המפלגה הניאו ליברלית בשם "זמנים", ומאז הליברליזם מת,

והמלון שורד בקושי, ואנשים עומדים בתורים ארוכים בגשם להיכנס לבארים שבהם הם לא ישמעו אף מילה שיגידו להם, וישלמו יותר מדי כסף על אלכוהול, ואולי עם הרבה אלכוהול ומעט מילים ייצא מזה איזה זיון. ברוטשילד אתה עוצר מול הבניין שהוכרז בו על הקמת המדינה, וחושב כמה יפה היה המשפט שאמר באותו בוקר שמעון פרס על אשתו שהלכה, ואם כשדיברו על המדינה שבדרך, ככה תיארו אותה, עם כל פושטי העורות והבני זונות שיודעים איך להסתכל לתוך מצלמה אבל לא בעיניים של בן אדם,

ואתה שוכח מזה כי בחורות במיני קצר מדי אוכלות סושי בעמידה, ורכב עם אורות ניאון מנגן בווליום שירים מחורבנים, ואתה מרים עיניים לשמים, ולמרות שזה יום שישי ומדינת היהודים, אין כאן אלוהים, ואתה מביט במצבת הבטון העצומה בגובה של שלושים קומות שנישאת מעל הכל, ותוהה בכמה דירות כאן ידלקו אורות בעוד שנה מהיום וכמה יישארו חשוכות, כמעין גל-עד של העידן החדש והכסף הקל והניתוק, ואתה יודע שמאתיים מטר מזרחה משם קמה מדינת עולם שלישי, אבל הגבולות עדיין לא קרסו, אז אתם כאן והם שם,

ואתה חושב על הילדים שרוצים לגרש, וגלעד שליט שקבור בבור יותר מדי שנים, ומחירי הדלק, והשריפה בכרמל, ואתה כועס לרגע, ואתה יודע שזה רק רגע, כי אם היא תהיה בידיים שלך אתה תשכח מזה, גם מזה, כי היא השקט שלך, והזיונים שלך, והבית שאתה רוצה או לא רוצה, וגשם מתחיל, ואתה בורח לתוך קיוסק ואתה מחפש משהו לקנות כדי לא לעמוד שם כמו אידיוט, ואתה רואה דובי ורוד מכוער שישן שם בפינה יותר מדי זמן, ואתה חושב על זה לרגע, ואז קונה סיגריות ויוצא החוצה,

ואתה נתקל בפנים מוכרות, ואתה לא זוכר מאיפה, והיא אומרת הרבה מילים במעט זמן, ואתה מחייך, ואתה שמח שאתה לבוש יפה, כי זה מה שהיא תזכור ממך בערב הזה, אבל כל מה שאתה רוצה באמת זה שהיא תלך, או תסתום את הפה, או תאהב אותך, ואתה מסתכל בטלפון, והאישה שלך לא כתבה, ואתה אומר לאישה שמולך שיש משהו שאתה חייב לעשות, וחוזר לקיוסק וקונה את הדובי,

ואתה סוחב אותו אתך בגשם, ואנשים מסתכלים, אבל איבדת בהם עניין, ואז מגיע טלפון מחבר, והוא אומר שיש משחק שמתארגן, ואתה מבקש ממנו שלוש מאות שקל, ועולה על מונית שחוצה את שדרות רוטשילד ואתה אוהב את העיר הזו, את ההמולה מחוץ למסעדות, את הנשים היפות, את הכיעור של הרחובות שלמדת לחיות ביניהם ולמצוא בהם יופי, ואתה נוסע דרך אבן גבירול ומגיע לרחוב שקט ועדין בצפון הישן, ואתה מבטיח לעצמך להשאיר את האגו בדלת, כי אתה צריך את הכסף,

ואתה נכנס פנימה עם הדובי הוורוד ביד והם צוחקים, וגם אתה, ואתה מתיישב על השולחן ומייחל לקצת טינופת אנושית של מועדוני הימורים בעיר התחתית של טקסס בשנות השישים, אבל יושבים שם רופא, ושחקן, ואיש היי טק, ומישהו שמחפש כותרת משלו, וכסף נזרק על השולחן ואתה שקט במשך עשר דקות, לומד את תנועות הגוף, והמבטים, ואת הנטיות של הקול שעולה ויורד, כי זה מה שיש לך בעולם הזה.

אתה רגיש לניואנסים, ואתה יותר חכם מאחרים, וזה לא מביא לך זיונים או כסף או אהבה, אבל אתה יודע לשחק פוקר ואתה לוקח מהם את הכסף, קודם בסכומים קטנים כדי שלא יעיפו אותך משם, ואחר כך כל כך הרבה אגו כבר מעורב, שהם רוצים לזיין אותך, וזה הרגע הכי טוב במשחק, כי זה הופך את הכל ליותר קל, ואחרי שעתיים יש לך אלפיים חמש מאות שקל ביד, והערב הזה לא לגמרי אבוד, ותוכל לשלם חלק מהחשבונות שלך ביום ראשון, אז אתה קם מהשולחן רגע לפני שאתה מגיע לחלק שבו נדמה לך שאתה אלוהים ולא מסוגל להפסיד ואתה מוצא את עצמך בחוץ שוב, בין החלונות המוגפים,

ואתה מחפש את דרכך לרחוב דיזינגוף, עם הרוחות האלו שמגיעות מהים, והנשים שמגיעות מהרצליה ורמת השרון, וכולם יפים ומדויקים ויודעים את כל החוקים של המשחק, ואז עובר ליד דירה שגרת בה פעם, ודרך החלון אתה כמעט יכול לראות שוב, לראות את הרגליים של הלנה, הפרושות בקצה המיטה, והתחת הגדול הזה שכל כך אהבת, עם המילים הזרות, שהיו אולי בדנית אבל רצית להאמין שזה גרמנית, כי זה העמיד לך את הזין, וביליתם שבוע ביחד, במיטה,

וזו כל תל אביב שהיא הכירה, ככה היא סיפרה לך, אבל שנה אחר כך ראית אותה ברחוב, בידיים של מישהו אחר, מובסת בתוך מה שהיה פעם מסע והפך לשגרה, אבל עדיין רצית לאכול חתיכות תפוז מקולפות מהתחת הזה, וכל כך הרבה זמן עבר מאז, שאתה לא זוכר אם זה קרה או שזה היה רק סיפור שכתבת, אבל זה לא חשוב עכשיו כשהאישה שלך חזרה פתאום. אז אתה עוצר לרגע. בפעם הראשונה אחרי כמה שעות. ואתה חושב עליה. האישה הזו. היא המראה של כל החולשות שלך.

היא כל הסיפורים שרצית לכתוב: טראגית, חכמה, רומנטית, יפה, שונאת, אוהבת, מלאה צלקות של חיים קודמים. היא היתה הדרך שלך לנצח את העולם הזה. אתה חושב על הפנים היפות שלה, פנים אציליות, גאות, עצובות, עם עיניים שבאו מהערבות של רוסיה ופולין, כמו חריטה על מטבע ישן של אשת הצאר.

אתה רצית לאהוב אותה, לגלח את הפחדים, לזיין אותה 12 שעות רצוף, ואז להירדם לה על הכוס הכואב ולתת לעולם להתמוטט. רצית לעשות לה ילדים והיא סירבה. היא היתה אומרת לך, אתה לא בית. בית זה המקום שאותו עזבתי בשבילך. אבל היו את הבקרים האלה. את השעות שגנבתם במיטה. והיה שם חיוך, וחיבוק, ושקט, ואהבה,

ואתה עדיין זוכר את אותו אחר הצהריים, ואיך היא שכבה במיטה שלך עירומה, מעשנת סיגריה, ונקודות של שמש נכנסות דרך החרכים בחלון, מציירות משהו על גופה, ואתם מקשיבים לסיימון וגרפונקל שרים את השיר של קאת'י וידעת כבר אז, שלרגע אחד, קיבלת מהחיים האלה את כל מה שרצית, ואמרת לה אני ואת זה מה שאמור לקרות לפני שמתחילים לפחד.

והיא היתה מחייכת כשדיברת ככה, ולוקחת אותך אליה, ומבקשת עוד זיון אחד אחרון לפני שהיא עוזבת,

עד שיום אחד הזיון האחרון היה אחרון באמת, והיא נעלמה, ואתה הפסקת לכתוב, והתחלת לשנוא, וחיכית, כי ידעת שיום אחד היא תחזור, ואז הגיע הטלפון הזה. אתה תמיד היית הבית, היא אמרה לך. זו אני שברחתי. ואז היא ביקשה סליחה, ואתה פתחת שוב את הדלת, והיא נכנסת עכשיו אט אט פנימה ומוצאת את מקומה מחדש, ואתם חכמים יותר, ובוגרים יותר, ואתם מסרבים לעשות את אותן טעויות,

אז אתה תופס מונית, ומתיישב במושב האחורי ליד הדובי הוורוד המכוער לילדה שהיא לא שלך, אבל תלמד לאהוב כאילו היא כן, ואתה נותן לנהג כתובת, ועוצם עיניים לכמה רגעים עד שהוא אומר לך, הגענו, ואתה יוצא מהמונית ונעמד מול שביל הגישה במשך כמה דקות, מסתכל על החלון המוגף, מנסה להסדיר את הנשימה, ומפחד לדפוק בדלת, אבל יש לך את הדובי הוורוד הזה ביד, ובתוך השקט הזה של שעת בוקר מוקדמת, אתה שומע את הילדה שלה מתחילה לבכות, ואתה יודע שאין לאן לברוח יותר. אז אתה עומד שם רגע. מתרגל. ואז הדלת נפתחת.

ליאור ששון, בן 32, בעלים של חברת תקשורת, בוגר מגמת ספרות אנגלית באוניברסיטת בן גוריון.