סיפור בקליק: "ריק" מאת רמי ירושלמי

ריק. ככה קוראים לו כאן כולם. בארץ קראו לו אריה, על שם סבו שנשרף באושוויץ, רק שבפועל כולם תמיד קראו לו אריק, וככה גם נרשם בביטוח הלאומי האמריקאי. את השם אריה מחק, מחה. נותר רק אריק שכאן מבטאים בסגול תחת האלף - אריק. עם הזמן התקצר גם זה ונהיה לריק, מין שם חיבה. באנגלית אין לו שום משמעות, אבל הוא, שחושב עדיין בעיקר בעברית, שומע אותו כפשוטו - שמו הוא ריק, והשם הזה, לדעתו, מתאים לו ככפפה ליד.

• הצטרפו לעמוד של ynet בפייסבוק
  

ג´ניפר, אשתו, אומרת עליו שאולי עזב את ישראל, אבל ישראל אף פעם לא עזבה אותו. "אתה אזרח אמריקאי, ריק", היא אומרת בנחרצות הג´אפית שלה, "תשכח כבר את הקובוץ הארור ההוא שלך!" היא אומרת קובוץ, לא קיבוץ, והוא כבר לא מנסה לתקן אותה. העברית שלה כל כך גרועה בין כה וכה.

בגלל זה העדיף לדבר איתה תמיד באנגלית, גם עם הילדים, רק אנגלית. עברית הוא עוד מדבר לפעמים עם החבר'ה במסעדה המזרחית שבליטל יזראל, וקורה שגם הוא כבר טועה ואומר קובוץ במקום קיבוץ, אבל מה זה כבר משנה?

 "באנגלית אין לו שום משמעות", ניו יורק סיטי (צילום: index open)

יש לו חיים נוחים באמריקה, המעבר לכאן עשה לו רק טוב. שנתיים אחרי שהגיע לכאן כבר נישא ליהודייה בת טובים מניו ג´רסי, שנה אחר כך נולדו התאומים, ושנתיים אחר כך נולדה הקטנה, זו שבעוד שבועיים תיחגג מסיבת בת המצווה שלה ברוב עם ופאר.

גם מהבחינה הכלכלית האירה לו אמריקה פנים: כמנכ"ל בחברת ההשקעות של חמיו הוא מרוויח ארבע מאות חמישים אלף בשנה אחרי מס, ומחזיק באופציות בלמעלה משני מיליון דולר. כשהגיע לכאן היו לו בכיס פחות מאלפיים דולר, והדבר היחיד שידע לעשות היה להטיס מסוק תקיפה מדגם אפאצ´י משופר, מיומנות שאין לה ביקוש כלל בניו יורק סיטי.

חודש לפני כן עזב את חיל האוויר אחרי עשר שנים של שירות קבע. אמרו עליו שנטש את חבריו באמצע מלחמה, שערק, אבל הוא לא יכול היה לשאת יותר את הטירוף שהתחולל שם. כולם דיברו על ה"הינתקות" בין ישראל והשטחים (שנקראו כעת בשם הכללי "יהודה"), כאילו זה מה שיפתור את כל הבעיות, אבל הוא כבר ידע שחבל על הזמן, וששום דבר טוב לא יצמח מההינתקות הזו, רק עוד דם, ועוד שורה אינסופית של קורבנות. הוא ויתר על הפיצויים, על המענקים, על קופות הגמל, אפילו על הדרגות היה מוכן לוותר, אבל אותן דווקא השאירו לו, כמו עול על הכתפים, כמו פצצת זמן מתקתקת.

לפעמים נדמה היה לו שכל חייו כאן, העבודה, המשפחה, החברים, הם רק פסק זמן שקיבל מרס"ן אריה חן לפני שייאלץ לשוב אל החיים שהותיר מדממים מאחור. התראפסטית שלו אומרת שהוא צריך להניח לעבר לנוח בשלום על משכבו, והיא צודקת, כן, וצודקת גם אשתו שאוהבת אותו באמת ובתמים, אבל רס"ן אריה חן לא מת, הוא רק המתין לרגע שלו שיגיע.

והרגע מגיע. בשעת בין ערביים שגרתית ובטוחה, מעט אחרי שהוא עוזב את המשרד בכיוון ביתו. שעת העומס עוד לא ממש התחילה, אך למרות זאת התנועה בכיוון הגשר לניו ג´רסי כבר כבדה למדי. הנסיעה מתנהלת בעצלתיים, וריק כבר מתחיל לחשוש ששוב יאחר לאימון הבייסבול של התאומים. כשהוא מאיט לקראת עמדת התשלום לגשר מצטלצל פתאום הטלפון. זו אווה, מנהלת המשרד שלו.

"מר צ´אן?"

"כן אווה".

"אני יודעת שאתה כבר בדרך הביתה, אבל מישהו מתעקש לדבר אתך".

לבו מחסיר פעימה. אווה לא היתה מניחה לסתם שיחה להסתנן דרכה.

"מי זה?"

"מישהו בשם הארודי? או שארודי?"

היא הוגה את השם בחשש, יודעת שאינה מדייקת, אבל לו זה מספיק: מעבר לקו ממתין לו ניר חרודי, ולמרות שכל חושיו זועקים שלא לקבל את השיחה, הוא מורה לה להעביר אותה.

"חרודי זה אתה?" באופן אוטומטי עובר לעברית.

"חן יא מאניוק, כמה מזכירות צריך לעבור בשביל לדבר אתך?"

"יא אללה בנאדם, שנים לא שמעתי ממך".

ניר חרודי. מפקד הלהק שלו. הוא מספר אחד. וריק מספר שתיים שלו, מאחוריו, "בתחת שלי" כפי שנהג חרודי לסנוט בו. הוא היה בן קיבוצו, והעובדה שאביו של ריק נהרג במלחמת סיני, ואביו של ניר במלחמת ששת הימים, קירבה ביניהם. שני יתומי מלחמה, הילדים היחידים שקיבלו מתנות מהצבא בימי ההולדת שלהם. בחופשות יצאו ביחד לקייטנות של הצבא.

חרודי היה הגדול, וריק העריץ את האדמה שדרך עליה. בלעדיו, ספק אם היה ניגש בכלל למבדקי הטיס. שנים אחר כך, כשנאלץ לנטוש את מסוקו באחת מגיחות התקיפה בעומק לבנון, ומצא את עצמו על גבעה צחיחה, טרף ללוחמי החיזבאללה שסגרו עליו, היה זה ניר חרודי שייצב את האפאצ´י שלו עשרה מטר מעליו, וריסס עם מקלע המיניגן כל מי שרק ניסה להתקרב אליו, עד שהגיעו החבר'ה מ-669 וחילצו אותו. כשעזב ריק את היחידה, כינה אותו חרודי בכעס "בוגד" ומאז לא דיברו. ריק כבר התרגל לחשוב עליו כמו שחושבים על מישהו שמת.

"מהנגב, עובדה".

"מהבסיס?"

"כן, קיבלתי אישור מיוחד, זה יהיה קצר".

"אני יכול להתקשר בחזרה".

"עזוב, אין זמן, המצב פה בטירוף".

"אני רואה בטלוויזיה, קשה להאמין".

"תשמע חן", חותך חרודי את הצ´יט צ´ט, "אני צריך אותך פה".

"איפה פה?"

"בתחת שלי, מספר שניים שלי הלך".

"אתה לא מתכוון…"

"רק לשבועיים שלושה, מארגנים לי מחליף".

"נפלת על הראש, חרודי?"

"שמע, מטוס מטען שלנו יוצא הלילה מרציף 17 סי בשדה התעופה לה גווארדיה, השם שלך מופיע כבר ברשימת העולים עליו".

"איזה שם?"

"רס"ן אריה חן".

"חרודי, רס"ן אריה חן כבר לא קיים".

"אולי", אומר חרודי בקול עייף, "אבל הוא עוד חייב לי אחד, מלבנון, זוכר?"

" אתה מטורף!"

"אה, כן, ותביא אתך כמה פאקטים של קאמל בלי פילטר".

"קאמל בלי פילטר?"

"כן, בלי פילטר, חייב לסגור חן, מחכה לך".

מנתק.

ריק משליך את המטבע לתוך סלסלת המחסום האוטומטי, וזה מורם בפניו. המכונית נעה קדימה בכיוון הגשר. הוא מנסה לא לחשוב על כלום. התאומים ממתינים כבר חסרי מנוחה ברחבת הדשא שלפני הבית, עמוסים בציוד ולבושים במדי קבוצת בית הספר המקומי. הוא מוריד אותם ליד הכניסה למגרש, וממשיך לרחבת החנייה הקטנה שצמודה אליו.

הוא מכוון את הרדיו לתחנה שמשדרת מוזיקה שקטה, שוקע לאחור בכיסאו, ומנסה להירגע מעט מהסערה שמתחוללת בו. ניר חרודי התקשר מן המתים ודרש פירעון חוב ישן שלא נמחק ולא נשחק למרות כל השנים שחלפו מאז. ניר חרודי הציל פעם את חייו, ואריק חן נשבע לו אז שישיב לו כגמולו מתי שיתבקש. הנה השטר מוגש לו.

אך האם ריק צ´אן אחראי לשבועות של רס"ן אריה חן? ומה עם השבועות של ריק צ'אן עצמו? אבל זה רק שבועיים שלושה, כך אמר חרודי, וכמו שמכניסים אותך, כך בטח ישנה גם דרך להוציא אותך בחזרה, ובכל מקרה, אם העניינים ממש מסתבכים עדיין יש לו את דרכונו האמריקאי. שטויות, דרכון אמריקאי לא יעזור מול טילי סטרלה, והטיסה הזו עלולה בהחלט להיות טיסה בכיוון אחד בלבד. התאומים מסיימים את האימון ומופיעים מאחור מיוזעים וסמוקי לחיים. כשהם גולשים אל

 המושב האחורי שואל אחד מהם:

"אתה בסדר פא?"

"רק קצת עייף בן", הוא עונה ומניע. הם מבקשים שיוריד אותם ליד הגלידריה החדשה, ועד שהם הולכים ושבים עם שני גביעים גדולים, הוא קופץ לרגע אל ה'דלי' הסמוך ורוכש כמה פאקטים של סיגריות מסוג קאמל בלי פילטר.

בבית כבר עסוקה קונסואלה העוזרת בהכנת השולחן לקראת ארוחת הערב. בתו הקטנה, כהרגלה בזמן האחרון, יצאה מהבית בעניין כלשהו שנוגע לחגיגת בת המצווה המתקרבת. ג´ניפר שבה מותשת מהאמון בג´ים, ולאחר כמה דקות מבקשת את סליחתו ונעלמת בחדר השינה. חצי שעה אחר כך מתקשרת הקטנה מהבית של הוילסונים ומבקשת שיאסוף אותה בסביבות חצות.

לבו נצבט לשנייה אך הוא לא עוצר לכאוב. הוא פותח פחית באדווייזר, יוצא אל החצר, ומתיישב על כסא נוח למרגלות בריכת השחייה שלו. חצי ירח משתקף במים התכולים, ופריחת שיחי היסמין מבשמת את האוויר. זו חלקת אלוהים הקטנה שלו, בעשר אצבעותיו הקימה, אך כשהוא קם מהכסא ופוסע בשביל חזרה אל מרפסת הבית הוא חש כפולש לחיים לא לו. ג´ניפר ישנה על גבה, כתמיד, ידיה פרושות לרוחב המיטה. הוא מנמיך את עוצמת הטלוויזיה ויוצא, סוגר אחריו חרישית את הדלת.

במכונית, על הדרך המהירה בכיוון שדה התעופה, נותרות כל ההתלבטויות מאחור. הוא יודע בדיוק את שעליו לעשות. מן החלון הפתוח נושבת רוח קרה ומצננת מעט את פניו הלוהטים. הוא מתוח, אך שקט וממוקד. ברדיו מדברים על הסכם חדש של הפסקת אש שמתגבש בין שני חלקיה של מדינת ישראל, הוא שולח יד ומעביר לתחנה שמשדרת מוסיקת ג´אז שקטה.

הכביש המהיר כמעט ריק ממכוניות בשעה זו של הלילה, ותוך חצי שעה הוא מגיע לשדה התעופה לה-גווארדיה. הוא פונה אל אזור מטוסי המטען, מותיר מאחוריו את מסופי הנוסעים המוארים. השעה כבר קרובה לחצות כשהוא מאתר את רציף 17 סי. שומרים חמושים מאיישים את עמדת הביקורת בכניסה אליו. אחד מהם מתקרב למכונית, מביט בו בחשדנות.

"יס?"

"אריק חן", הוא אומר בעברית, "מחכים לי".

"תמתין", אומר האיש בעברית ומחפש את שמו ברשימה שבידו. המחסום החשמלי מורם בפניו, והוא נע פנימה, בכיוון המסלול. הוא מחנה במגרש החנייה, ורגע לפני שהוא טורק את הדלת שולף מתחת למושבו את השקית עם הסיגריות.

מפקד הטיסה הוא גבר עייף בשנות הארבעים המאוחרות. כך לפחות הוא נראה במבט ראשון, אבל יכול להיות שהוא רק בן שלושים. ישנם מקומות שמבגרים את האנשים מהר מאחרים, וארץ הגזירה ממנה הגיע, ואליה הוא ישוב עוד מעט קט, היא בהחלט מן מקום שכזה. ריק ממתין בסבלנות עד שהוא מתפנה לרגע כדי לדבר איתו. שאון המלגזות וצוותי ההעמסה מאלץ אותם לעשות זאת בצעקות.

"אתה מבסיס עובדה?"

"מעובדה, כן".

"מכיר את את ניר חרודי?"

"ניר חרודי? מהאפאצ´ים?"

"כן, חרודי מהאפאצ´ים".

"מה איתו?"

"תעשה לי טובה ותעביר לו את זה".

"מה זה?"

"כמה פאקטים של סיגריות".

מפקד הטיסה מציץ פנימה, בוחן את תכולת השקית, ולאחר שמתרצה מניחה ליד מזוודתו,

מפטיר לעברו של ריק משהו כמו "אין בעיות, יגיע אליו" ושב לענייניו הדוחקים. הגשם הופך למבול. את הדרך חזרה למכונית עושה ריק בריצה, אך למרות זאת נרטב עד לשד עצמותיו. כשהוא מביט מעבר לחלון המכונית במטוס שימריא בלעדיו, מתפשטת בו תחושת שחרור אדירה. הוא נוהג את המכונית אל מחוץ לרחבה, ותוך זמן קצר מתרחק משדה התעופה.

הוא מתקשר אל הקטנה ומודיע לה שיגיע תוך עשרים דקות. היא ממתינה לו כבר מחוץ לבית של הוילסונים, ולמראיה חולף בו גל של מתיקות. הוא עוצר לידה, פותח עבורה את הדלת, ופורש זרועותיו לקראתה. היא נורית אל ביניהן, מחבקת את צווארו.

"מה זה דאדי? אתה רטוב לגמרי!"

הוא מאמץ אותה חזק אל לבו, וחש איך הריק שבתוכו מתמלא עד כאב.

רמי ירושלמי, בן 55, הוא יהלומן, עוסק בכתיבת סיפורים ותסריטים.