לא יכולה להיות מפלצת כשהוא מדבר אליי בחרוזים

מרוב שהתרגשתי קשקשתי בלי הפסקה וטחנתי את כל האוכל שהיה במסיבה. נכנסתי עם בייב, וכולם היו משוכנעים שאנחנו ביחד. הם צדקו. יש לנו אהבה מסובכת שלא נמאסת. רואים את זה על הפנים שלנו. אנחנו לובשים בגדים משומשים, אבל לא אכפת לנו, יש לנו מוזיקה שעוזרת לנו לשכוח.

• הצטרפו לפייסבוק של ynet וקבלו עדכונים חמים וסרטונים בלעדיים
• בואו להגיב גם בדף הפייסבוק של ynet יחסים
  

בערב אנחנו הולכים לאכול יפני ובצהריים סינית. אנחנו לא מכירים את השפות, אבל מחפים על זה בקריאת ספרים טובים. לא נמאס לנו לקרוא ספרות אנגלית, למשל. אף פעם לא חשבתי שאדבר על העולם שלי ב"אנחנו". יש בזה משהו מצוץ מהאצבע, משהו שאנשים נורא אוהבים להגיד על עצמם.

רציתי לספר לכם על הבוקר הזה שהתעוררנו והיה שקט בחוץ. וגם אוויר קר שחודר. פתחנו את כל התריסים והחלונות והתחבקנו. הגוף שלנו הוציא אש, תשוקה מוזרה שגורמת לנו לעשות דברים טיפשיים זה לזה.

אף אחד מאיתנו לא חלם מעודו שתהיה לו כזאת אהבה. לכל האהבות האחרות שלנו נתנו ללכת, ואולי אף פעם לא התאהבנו באמת. בעצם, אני תמיד התאהבתי באמת. בייב פחות. הוא פוחד שההתרגשות העצומה הזאת תשבור לו את כל העצמות.

יש לנו משחקים מרושעים במיטה, שגורמים לנו להרגיש יותר חזק. בלילה אנחנו חולמים חלומות ובבוקר מבצעים אותם. יש קבוצות מיוחדות שמצילות נשמות מופרעות כמו שלנו. יש להם חבילות טיפוליות במחירים ממש מצחיקים, כדי לעזור לנו לחזור למוטב, לשפיות ולהגיון. קראנו את כל העלונים שלהם וממש התבדרנו.

הימים עוברים עלינו בשלווה שנכתבה במקום אחר

בבוקר, כשיש שמש, אנחנו מסתכלים מסביב ומחייכים. באמת, מהבטן. ההרגשה הזו טובה לנו. אנחנו קוברים את כל הקולות הרעים בביוב של השכנים ומתמסרים לאהבה האמיתית הזאת. כל החיים הלכתי נגד הזרם, ועכשיו יש לי את הכוח לשמור, אני חושבת.

בשבת בייב קם מאוחר. אנחנו יוצאים להליכה בפארק ונותנים לאנשים לעבור לידנו עם הסקטים והאופניים והכושר הנורא בריא שלהם. שיילכו, שיבריאו. יש להם הרבה רעל בפנים להוציא. לנו יש דגל צבעוני ענק של אהבה. שיבואו קולות רעים וישימו לנו רגל, נראה אותם. אנחנו בדיוק במקום שתמיד רצינו להיות. אני הזונה של הבניינים בשכונה, והוא זה שנותן לי את הכוח להיות שלמה עם זה.

כל בוקר הוא נכנס לפיכסבוק, וכדי שלא אצרח עליו שהוא מבזבז את הזמן שלנו ואת החיים היפים שלנו, הוא ממהר למלא בשירים מעצבנים ודביקים את הספייס שלי, וכל האוויר יוצא לי מהמפרשים. את לא באמת יכולה להיות מפלצת אל מישהו שמדבר אלייך בחרוזים דביליים, נכון?

השמש נכנסת לחדר שלנו ושוטפת לי את כל העצבים. רצועות של קרניים גורמות לי לקום כל בוקר ולהכין לו סנדוויצ'ים טעימים. איך נפלו גיבורים. התקתוק של השעון רועם לי באוזניים וצורח כל מיני מילים לא ברורות על שעונים ביולוגיים שאני צריכה לשים לב אליהם, אבל הפנים שלי חתומות. שימות העולם.

אנחנו נותנים לדאגות המכוערות לבוא ולחשוף את עצמן, נראה אותן גיבורות עלינו. הימים עוברים עלינו בשלווה שנכתבה במקום אחר. אנחנו מפויסים. הולכים בדרך שהצטלבה לנו פתאום באמצע החיים ואנחנו שקטים וטובים.

יש נשים שקמות ב-6:00, מסתכלות ימינה ושמאלה ומוציאות את הפודרה שלהן. יש להן הרבה מה להסתיר. הן חייבות להקפיד. אני פוקחת את העיניים בבוקר ומגששת עם היד על הרצפה למצוא את הסיגריות. בייב שונא את העשן הזה על הבוקר, אבל מצד שני הוא אוהב אותי, אז הוא שותק. הוא מרגיש שכדאי לתת לי להתחבא בבוקר, אחרת אין עם מי לדבר ואת מי לחבק.

האכזבות, השקרים, העמדות הפנים, המשחקים, כולם נעלמו לתהום האפורה של עולם שמכור לאחיזת עיניים.

האהבה שלנו מנצחת. כל יום.

רק רציתי לספר לכם.