החלום הגדול של קרלס פויול
רגע לפני הגומלין מול ארסנל בשמינית גמר הצ'מפיונס, הקפטן הפצוע של בארסה - מנהיג שכבר ראה הכל ושחקן שכבר השיג את הכל - מספר לנדב יעקבי מה הוא רוצה באמת. בשלוש מילים? לעלות על הדשא
בערך שבועיים אחרי הפגישה עם קרלס פויול החל לנקר בי החשש שאולי בעצם הכל באשמתי. מעשה שהיה: יום אחרי שנחתתי בברצלונה, הגעתי כהרגלי לאיצטדיון קאמפ נואו. בארסה אירחה שם את ראסינג סנטאנדר, ודי בקלות ניצחה 0:3. זה היה אחד מתוך 16 נצחונות רצופים ששברו את השיא ההיסטורי של ריאל מדריד מלפני 50 שנה, אבל לא זה הסיפור.
כשהשחקנים חזרו למגרש בתחילת המחצית השנייה שמתי לב שפויול, הקפטן והבלם של בארסה, לא עלה לשחק. ג'רארד פיקה, הצלע הקבועה בצמד־חמד שלו בדרך כלל במרכז ההגנה, נכנס במקומו. אני, יחד עם עוד 75 אלף הצופים באיצטדיון הקפוא, היינו משוכנעים שהמאמן פפ גווארדיולה בסך הכל נותן לפויול לנוח קצת; בכל זאת יש לחץ של משחקים, יש גביע באמצע השבוע, והשחקן בן ה־32 כבר לא ילד.
היום אנחנו כבר בתחילת מרץ, ופויול עדיין לא חזר לשחק. הוא נעדר ממשחק הליגה מול ספורטינג גיחון, שהסתיים ב־1:1. ההגנה נראתה לא משהו, וכשדויד באראל חדר לרחבה בדקה ה־16 הוא עקף בזה אחרי זה את שני הבלמים, פיקה וגבי מיליטו, לפני שהבקיע. ארבעה ימים לאחר מכן הגיעה ברצלונה לאיצטדיון האמירויות בלונדון, לשמינית גמר ליגת האלופות נגד ארסנל. דויד וייה הבקיע; ארסנל הבקיעה פעמיים. שוב טעויות במרכז ההגנה. הקבוצה של ארסן ונגר ניצחה 1:2, ותגיע עם היתרון הזה לגומלין בקאמפ נואו ב־9 במרץ. חסרונו של פויול הורגש מול גיחון, גם מול ארסנל. יודעים מה, פויול היה חסר בכל ארבעת ההפסדים של ברצלונה העונה, ובשניים מארבעת המשחקים שבהם סיימה בתיקו.
חסרונו הורגש בכל ההפסדים של בארסה. פויול (צילום: רויטרס)
המשחק נגד בילבאו היה השביעי ברציפות שבו פויול לא שיחק בגלל אותה פציעה קלה ב־22 בינואר, שכולם היו בטוחים שהוא חוזר מקסימום שבועיים אחריה. מפה לשם עבר כבר יותר מחודש שלם מאז ששיחק בפעם האחרונה, וכרגע כולם מתפללים שהוא יהיה כשיר לגומלין מול ארסנל. כי בלעדיו, ובלי פיקה המוצהב, יכול להיות שגם מסי, צ'אבי, אינייסטה, וייה ופדרו לא יעזרו. עכשיו בואו נחזור רגע כמה שורות למעלה. עם כל הנתונים הנ"ל, ועם העובדה שאמונות טפלות נועדו לחתולים שחורים, חייבים לתהות: אולי בכל זאת אני המנחוס של הקפטן?
סודות האופי
הראיון שלי עם פויול, יומיים אחרי הניצחון על ראסינג, נערך במתחם האימונים של בארסה. כשהגעתי למקום - סמוך לסנט ז'ואן דספי, עיירת לוויין קטנה של ברצלונה - המתין לי אחד מאנשי המועדון, הכניס אותי למשרד הראשי, ומשם דרך מסדרון ארוך ומפותל הגעתי אל המעלית הפנימית. הרגשתי כאילו אני בדרך לקודש הקודשים: למקום הזה לא נכנס אף אחד חוץ מהשחקנים ומאנשי הצוות המקצועי של ברצלונה. מגרש האימונים של הקבוצה הבוגרת הוא מחוץ לתחום, נקודה. חומה גבוהה מקיפה אותו, ובאופן עקרוני מתקיימים האימונים הרחק ממצלמות הטלוויזיה ומעיני העיתונאים.
שחקני בארסה בתמונה אופיינית בשנים האחרונות (צילום: רויטרס)
בכל אופן, אני הייתי בפנים. וכשיצאתי מהמעלית בקומה השנייה, עמד שם קרלס פויול עם רעמת השיער המפורסמת, לבוש בסווטשרט ובג'ינס. שום דבר מיוחד. לחצנו ידיים, החלפנו כמה מילות נימוס, ואז ראיתי שהוא מדדה קצת על הרגל השמאלית. "אז זאת באמת פציעה?", שאלתי. "הייתי בטוח שהוחלפת במחצית נגד סנטאנדר כי המאמן רצה לתת לך מנוחה".
פויול שלח אלי מבט מוזר, כאילו ניסה לרמוז שאין לי מושג. ממתי הוא צריך מנוחה? הרי מדובר בשחקן שמוחלף רק אם שוברים לו את הרגל, לא שנייה אחת לפני זה. "אני לא יודע עד כמה זה רציני", הוא אמר בסוף, "אבל בשבוע הקרוב אני בטוח לא אשחק".
מאז אתם כבר יודעים מה קרה, אבל זה לא משנה את עצם העניין: לא בכל יום פוגשים שחקן בקליבר שלו. ברצינות, כמה שחקנים אתם מכירים שהניפו פעמיים את גביע אירופה לאלופות, זכו ארבע פעמים באליפות ספרד, הוכתרו כאלופי אירופה וכאלופי העולם? ולא שהוא מתכנן לפרוש בקרוב, אבל כבר עכשיו אפשר לומר שמדובר באחד הבלמים הגדולים שהיו. לא רק מבחינת ההישגים שלו, אלא באמת בגלל האופי המיוחד וההשפעה שלו על כל מי שמסביבו.
אלופי העולם הנוכחיים והקפטן פויול (צילום: AP)
הוא תיכף סופר 100 הופעות במדי נבחרת ספרד, ואחרי הזכייה במונדיאל בדרום אפריקה גם הוא הרגיש שכבר נגמרות לו השאיפות. "כן, היו לי מחשבות לפרוש מהנבחרת אחרי המונדיאל", הוא אמר. "דיברתי עם המשפחה, עם חברים, עם גווארדיולה, עם פרננדו היירו שהוא המנהל המקצועי של הנבחרת. כולם שיכנעו אותי להמשיך. אז עכשיו אני מתקדם צעד אחר צעד, לא רוצה לקבוע מראש תאריך לפרישה".
שאלתי אם עוד נזכה לראות אותו במונדיאל הבא בברזיל. "קודם כל נראה מה יהיה ביורו ב־2012. אחר כך נדבר", הוא השיב. "יש עוד שלוש וחצי שנים עד למונדיאל הבא, ובכדורגל, אתה יודע, יכולים להשתנות הרבה דברים". אם תגיע לברזיל תהיה בן 36, הזכרתי לו. זה קצת זקן לשחקן כדורגל. "כן", הודה פויול. "בכדורגל זה גיל מבוגר, אבל אם אתה שומר על עצמך ויש לך רצון להצליח, אתה יכול להיות בכושר טוב גם בגיל 36. אז כן, זה בהחלט אפשרי שאגיע למונדיאל הבא".
נתן לפויול את ההזדמנות הראשונה. לואיס ואן חאל (צילום: רויטרס)
עכשיו סיפר פויול איך הוא שומר על עצמו, ואני חשבתי לעצמי שהבנאדם חי בסרט. אמנם הוא מתאמן כמו חיה ומנהל חיים ספורטיביים, אבל מה שהוא עושה על המגרש כבר יותר מ־12 שנים ברציפות - מאז שהמאמן ההולנדי לואיס ואן חאל העלה אותו לבוגרים - זה להתאבד כל פעם מחדש. המשחק שלו מבוסס על פיזיות ואגרסיביות, והוא נכנס לתיקולים קשים בערך כל עשר דקות. אני כבר לא זוכר כמה פעמים ראיתי אותו נאנק מכאבים, שוכב על הדשא, אבל אחרי שתי דקות קם על הרגליים, מדדה קצת, וממשיך עד הדקה ה־90 כאילו כלום. אבל הגדולה של פויול לא טמונה בפיזיות שלו אלא באופי שלו. שם הוא מנצח תמיד. אין ולא היה לברצלונה מנהיג יותר מוערך ממנו, וכשהוא על המגרש, כל מי שמסביבו הופך לשחקן טוב יותר.
קחו למשל את פיקה, שאמור לרשת את הקפטן במרכז ההגנה כשזה יפרוש. הוא בנוי טוב יותר מפויול: גבוה ממנו בראש, מהיר ממנו, מבקיע יותר שערים ממנו, יש לו משחק ראש עדיף. אבל כשפויול איננו, הביטחון העצמי של פיקה נפגע. ראינו את זה במשחקים האחרונים של בארסה. גם דני אלבס, המגן הימני, יודע שכשפויול מאחוריו הוא יכול להרשות לעצמו לפרוץ על הקו כאוות נפשו ולשחק אותה קיצוני ימני. הוא יודע שגם אם יאבד את הכדור ויישאר למעלה, יש לו על מי לסמוך. בלי פויול נפגעת היכולת ההתקפית של אלבס, ושל הקבוצה בכלל. במילים אחרות, לא רק ההגנה נראית פגיעה יותר ונוטה ליותר טעויות כשהקפטן לא באזור: כל הקבוצה נראית פחות טוב. משהו ביציבות הפנימית כנראה מתערער בה.
גם הוא יחמיץ את ארסנל. ג'רארד פיקה (צילום: AFP)
פצצת סינרגיה
פויול מונה לקפטן הקבוע של בארסה בסיום עונת 4־2003, אחרי הפרישה של קודמו לואיס אנריקה. הוא היה אז בן 26, ושיחק רק חמש עונות בקבוצה. בכל העונות האלה לא לקחה בארסה שום תואר; מאז שקיבל את הסרט וקשר אותו על הזרוע, ברצלונה סופרת כבר 13 תארים שונים. לא שזה מספיק שם למישהו, כן? אחרי כל כך הרבה שנים של הצלחות הם עדיין רוצים עוד.
זה לא מובן מאליו. ספורטאי־על מרוויחים עד גיל 30 כמה עשרות מיליוני דולרים מהעיסוק הישיר בספורט, לא כולל קופונים שמנים מקמפיינים פרסומיים. לזה תוסיפו את הבאסה של השחיקה, הפציעות, החיים במשטר אימונים ודיאטות, ומאות שעות של שעמום בנסיעות. וכשאתה פויול, מי שיכול להגיד שהגשים את כל החלומות המקצועיים שלו, עצם העובדה שהוא עולה לכל משחק ליגה זניח כאילו זה גמר המונדיאל הוא הכי מופלא בעיני. וזה בדיוק מה ששאלתי אותו: מאיפה הדרייב.
יודע לשמור על הגוף. פויול במפגש עם סרחיו ראמוס (צילום: AFP)
"להמשיך להשתפר בכל יום", הוא ענה בפשטות. "אני באמת נהנה לשחק כדורגל. הפריבילגיה שלי היא שאני מתפרנס ממה שאני הכי אוהב לעשות. חוץ מזה יש לנו בברצלונה קבוצה של אנשים מדהימים, ככה שאני מעביר כל יום בכיף עם חברים. אני מתעורר עם חיוך בידיעה שאני הולך לשחק כדורגל. ככה זה כבר הרבה שנים, אז אני לא יכול להתלונן. זה בא לי הכי טבעי להמשיך לשחק בהתלהבות ובחשק". את זה אני יכול להבין, הסכמתי איתו, אבל אחרי שזכית בכל מה שאפשר? "נכון שאחרי שהגעת להישג כלשהו, קשה מאוד לחזור עליו", השיב פויול. "זאת הסיבה שהקבוצה כל כך מיוחדת. ההרגשה היא כמו של משפחה, וכולם מאמינים באותה דרך".
פרנק רייקארד והגביע הקדוש ב-2006 (צילום: רויטרס)
והדרך הזאת כאילו רק משתבחת עם הזמן. בארסה הצליחה גם כשהמאמן היה פרנק רייקארד, ולקחה איתו את ליגת האלופות ואת האליפות בספרד, אבל עם גווארדיולה התחושה היא שקרה משהו אחר. אתם משחקים כדורגל שונה, אמרתי לו. עוד יותר טוב, שגם בא לידי ביטוי בתוצאות. איפה היה השינוי המשמעותי ביותר שגווארדיולה עשה?
פויול משוכנע שהוא הטוב בעולם. ליאו מסי (צילום: רויטרס)
פויול הסביר שגם רייקארד וגם גווארדיולה מאמינים באותו סגנון משחק התקפי, שמגיע מהפילוסופיה של יוהאן קרויף. ההבדל הוא בעיקר בכל מה שקשור להגנה. "גווארדיולה שם דגש גדול יותר על משחק ההגנה. אנחנו לוחצים את היריב גבוה מאוד, עוד בחלק המגרש שלו. אנחנו מאוד אגרסיביים בעניין הזה. כשאנחנו מאבדים את הכדור, המטרה היא להגיב הכי מהר שאפשר ולנסות להחזיר אותו לרגליים שלנו".
מתברר שכולם שותפים למטרה הזאת. "גם אצל רייקארד כל שחקני הקבוצה עשו הגנה", הזכיר הקפטן. "בכדורגל המודרני זאת עבודה שכל השחקנים משתתפים בה. אבל אני חושב שאצל פפ עשינו קפיצת מדרגה. עכשיו שחקני הקו הקדמי לוחצים ומחלצים כדורים אפילו יותר מהקשרים ומשחקני ההגנה. זה ההבדל הגדול".
שם דגש על ההגנה הקבוצתית. גווארדיולה (צילום: רויטרס)
גווארדיולה, אם לא ידעתם, מקפיד לחדש בכל פעם את החוזה שלו רק בשנה אחת. זה אינטרס שלו בלבד: ברור שבמועדון לא רוצים לראות אותו חותם בשדות זרים. "אני לא יודע מה התוכניות של פפ", הודה פויול. "אני חושב שזה תלוי גם בתוצאות ובעיקר בו. אנחנו השחקנים מאוד מרוצים ממנו, הוא מאמן מעולה. הוא גדל בבארסה ועבר את כל המבחנים כשחקן ועכשיו כמאמן. נצטרך לחכות ולראות עד מתי הוא יישאר. אני מקווה שזה יהיה לעוד הרבה זמן".
לא חשדתי באובייקטיביות של פויול, ששיחק לצד רונאלדיניו ונגד זידאן ורונאלדו, כשאמר שלדעתו לאו מסי הוא הכדורגלן הגדול ביותר בהיסטוריה. אפילו יותר מדייגו מראדונה. אבל כששאלתי אותו את שאלת השאלות - האם ברצלונה הנוכחית, שהוא הקפטן שלה והמנהיג הבלתי מעורער שלה, היא הקבוצה הטובה ביותר ששיחקה אי פעם כדורגל - הוא היה הרבה פחות החלטי ויותר צנוע. "באמת שאי אפשר לדעת", אמר.
"אני חושב שעדיין צריך לחכות ולראות מה נשיג בהמשך הדרך. נכון שזאת אחת הקבוצות הטובות בהיסטוריה, אבל לומר שהיא הטובה ביותר זה בעייתי. מה שכן, אנחנו בהחלט רוצים לעשות היסטוריה - להשיג תוצאות טובות, לזכות בהרבה תארים, שהאוהדים ייהנו יחד איתנו. נכון לעכשיו אנחנו עושים את זה". וואלה. רק שאף אחד לא יעשה להם מנחוס.
לפנייה לכתב/ת 
