עשו לייק לליקה לי
אלבומה של הזמרת השבדית הצעירה ליקה לי, "Wounded Rhymes" הוא חיבור מלהיב בין טכנולוגיה עדכנית לרוח שנות השישים. שיר אחד מתוכו, "Sadness Is A Blessing" יפה כל כך, שמולדאבי היה מוכן לגור בו
Lykke Li היא לא פיל ספקטור וגם לא רוני בנט, סולנית הרונטס, ואני לבטח ולבטח שאיני בריאן ווילסון. אבל נזכרתי בחוויה שלו, משום שלעולם לא אשכח את הערב בו שמעתי לראשונה את "Sadness Is A Blessing" שלה, שיר שבנוי די דומה לשני השירים הנשגבים האלו. זה היה לפני עשרה ימים, תוך האזנה לאלבומה הטרי והמשובח, וכבר הבנתי מהשירים שקדמו לו שקורים פה דברים מצוינים. אבל כלום לא הכין אותי לצמרמורת הזאת, ולצורך הדחוף לעזוב הכל ולפנות כמעט שעה להאזנה לשיר בריפיט, גם בגרסת האלבום וגם בגרסה האקוסטית שהקליטה ל-BBC.
ליקה לי. הלוואי שתחצוב שפה מוזיקלית משלה (צילומים: Gettyimages)
קשה לי להיזכר בשיר שכל כך הפעיל אותי רגשית בשנה-שנתייים האחרונות, והיופי הוא, שבשלל ההאזנות מאז התחושה לא נחלשת אלא דווקא מתעצמת. מעניין שמקורה לאו דווקא במילים המאוד רגשניות שלו. "החרוזים הפצועים שלי משמיעים הלילה בכיות חרישיות... מתגעגעים מרחוק... העצבות היא האהבה היחידה שאי פעם ידעתי... העצבות היא ברכה, העצבות היא פנינה... היא בן הזוג שלי ואני הנערה שלה". טקסט מלנכולי ויפה, אבל עיקר מעלתו באופן המושלם בו הוא יושב על הלחן הלא פחות מטמיר וקדוש ומופלא של השיר.
מבחינתי עדיף היה שתשיר במקום "Sadness Is A Blessing" דווקא "Silence Is A Blessing", אבל זו ממש תלונה קטנונית בהתחשב בלחן הפשוט לא ייאמן שליקה לי הולידה כאן. זו מנגינה מאז'ורית על מהלכים הרמוניים לכאורה הכי שחוקים בפופ, ששירתו אלפי לחנים קודמים. אבל מלודיית השירה בהמנון הזה מתנשאת לגבהים כמעט דתיים שכמעט נעלמו מלחני פופ.
ליקה לי - I Follow Rivers
השילוב בין הטקסיות והכוח הכמעט מאגיים של המנגינה לשבירות בקול האנושי שמגיש אותה, מרטיט את הלב בכל פעם שנכנס הפזמון האלמותי. "Sadness Is A Blessing" הוא שיר שהייתי מוכן לגור בתוכו חיים שלמים והוא הלב והשיא של אלבום פופ שהיה נהדר גם אילו נעדר ממנו השיר הזה.
נס של פופ
"Wounded Rhymes", האלבום השלם שקיבל את שמו מהמילים הפותחות של "העצבות היא ברכה", הוא כנראה מהחיבורים הכי מלהיבים בשנים האחרונות בין אמצעי הבעה וטכנולוגיות עדכניות לבין רוח שנות השישים. הוא לבטח מסעיר יותר מהאלבומים האחרונים, למשל, של דאפי ושל אדל. ייתכן שבמבחן הזמן יסתבר שזו יצירת הרטרו-פופ הכי כובשת מאז האלבום השני של איימי וויינהאוס. ספק אם האלבום השני של ליקה לי יחולל מגיפת אהבה מדבקת וכלל עולמית כפי ש-"Back To Black" יצר סביב וויינהאוס. אבל לפחות השיר המסוים והמהולל הזה שייך בהחלט לשם, לפופ המושלם בו נגעו הביץ' בויז ופיל ספקטור ווויינהאוס. וצריך בכלל להודות שניסי פופ שכאלו עדיין מתרחשים בימינו.
והנה השיר "Get Some"
לייקי לי תימוטי זאכאריסון, שתהיה בת 25 החודש, נולדה בשבדיה לאם צלמת ולאב מוזיקאי, שבילדותה נדדו באירופה ובמזרח הרחוק. אלבומה הראשון מלפני שלוש שנים היה נורא מתוק, חשף את חיבתה לרטרו ולאלקטרוניקה, והצטיין בעיקר בבלדות. גם אותו הפיק לה בעיקר ביורן ייטלינגד משלישיית "פיטר, ביורן וג'ון".
"חרוזים פצועים", למרות שאינו רחוק סגנונית מקודמו, עולה עליו בכל קנה מידה. לי כתבה את מרבית השירים באקו פארק בלוס אנג'לס ואמרה ש"חיפשתי את הרוח של ימי ג'וני מיטשל וניל יאנג והדורז". זו רוח שאלפי מוזיקאי פופ עדיין מחפשים, ולי, כאמור, מצאה, ועוד איך. היא חזרה מאקו פארק עם שירים שמהדהדים את שנות השישים לתפארה ועם זאת הם מעובדים ומופקים בצליל שרחוק מלהסתפק בשחזורים לעוסים. ההשראה של עיבודי המופת מלוס אנג'לס של ספקטור וווילסון שורה על שירים בקצבים מתונים כמו "Youth Knows No Pain", "Jerome" עם אורגן הפרפיסה הדורזי ו-"Rich Kids Blues".
אחראית ללחן קדוש וטמיר ונפלא
בבלדות האקוסטיות "Unrequited Love" ו-"I Know Places", ליקה לי מעלה באוב גם אלבום מחווה נהדר לרוח שנות השישים שנוצר בלוס אנג'לס בשנות השמונים. Rainy Day היתה סופרגרופ שהקליטה אלבום בודד שנקרא בשמה וכלל חידושים לשירי וולווט אנדרגראונד, ניקו, אלכס צ'ילטון וניל יאנג. היו בה חברים מ-Dream Syndicate ,Rain Parade והבאנגלס (שבראשית דרכן היו חלק מגל הניאו-פסיכדליה ברוק האלטרנטיבי באותן שנים).
כשליקה לי מלווה בגיטרה אקוסטית, היא נשמעת בדיוק כמו סולנית הבאנגלס סוזנה הופס הנפלאה באותו אלבום קסום ונשכח. כמו הופס וסטיבי ניקס, גם ללי יש שירה מאנפפת מעט שנשמעת נורא מסתורית ומרוחקת וסקסית בו זמנית.
כבר בראשית דרכה נחשבה ליקה לי לקול אולטרה-קולי בסצינת האינדי ושיתפה פעולה עם המון כוחות מכל מיני זרמים, למשל עם קניה ווסט וסנטיגולד בפרויקט NASA,ברצועה "Gifted".
אבל זמרת עם נוכחית קולית כשלה, שיודעת להלחין ככה ולעבד ככה צריכה לממש את מלוא כישרונה שלה ולהעמיד עוד שירים על-זמניים וחוצי הגדרות כמו "העצבות היא ברכה". קטן עליה להסתפק בלהיות קולית, או להסתפק בהעמדת הצדעה כה יפה לשנות השישים. גראף ריס למשל, מנהיג הסופר פרי אנימלס, הוציאה עכשיו אלבום סולו שכולל לחנים משגעים אבל כה כלוא ברוח ובגישה של גיבוריו משנות השישים, עד שהוא מוגבל בפריצה מהנישה הצרה שלו.
הלוואי שליקה לי תצמח להיות אמנית שמעבר להצדעות נהדרות, להגדרות ולקטלוגים, ושתחצוב ותחקוק שפה מוזיקלית שתהפוך לשלה. נדמה לי שכבר באלבום הזה היא מסוגלת לדבר לשוחרי פופ חוצי כל הגדרות חברתיות ודמוגרפיות, בני כל הגילים וחובבי כל הטעמים.
והערה אישית לסיום: לצערי המדור יוצא להפסקה של כמה שבועות, אבל לשמחתי זה קורה מפני שאני נכנס להקלטות אלבום חדש. בסוף האביב הוא ישוב בחזרה. להתראות.
