יד ימינם של הרבנים

מצד אחד, קשה שלא להשתאות מהעוצמות האדירות שיש להם ואיך, בניגוד לרוב בני גילם, הם לא מבזבזים את זמנם מול הפלייסטיישן אלא עוסקים בפעילות אידיאולוגית. מצד שני, ראיתי אותם בתמונות, נרמסים תחת יס"מניקים, וחשתי רחמים כפולים - קצת על זה שמתייחסים אליהם כאל אחרוני העבריינים, שעה שברור שלא

היו נתפסים בשום קטטה על רקע אחר, ובעיקר על זה שהם לא ממש מבינים עבור מה הם נלחמים. הם כמובן בטוחים שכן, גם אני פעם הייתי בטוחה.

לכל אחד יש את השורה בקורות החיים שהוא מעדיף להשמיט. יש כאלה שמעלימים את התקופה שבה הם היו מחופשים למיקי מאוס בקניון, יש את אלו שמתכחשים לשנה שבה הם היו מובטלים והסניפו מרתונים של "סיינפלד", ויש אותי, שמשמיטה את השנה שבה גרתי בכיף במאחז בלתי חוקי במסגרת שנת התחזקות במדרשה. גם על משמרות הלילה שעשיתי בחוות גלעד לפני שמונה שנים אני לא ממש מדווחת.

אולי משום שלא הייתה שנה שבה הייתי כל-כך מנותקת מעצמי כשנת החיזוק הזו. אין לי מושג איך מצאתי את עצמי לבושה במכנסיים מתחת לחצאית (שנועדו להבטיח פינוי צנוע), נאחזת בקרקע יחד עם עוד 100 נערים מיוזעים. אני רק זוכרת דבר אחד: למרות שהיינו בעיצומה של שנת הלימודים, אף אחד מרבני המדרשה לא שאל אותי למה לא נכחתי בשיעור "חובת הלבבות", ואת הנערים שלצדי אף אחד לא החזיר בכוח לבית הספר.

אמת חד צדדית

גם היום, דומה שדבר לא השתנה - אותה חווה, אותה משפחה, אותה תודעת שליחות כוזבת, ואותה מערכת חינוך מפרגנת.

מחרתיים הנערים האלה מהתמונות יחזרו לישיבה ואף אחד לא ממש יעניש אותם על ההברזה הקולקטיבית. ראשי הישיבות שלהם ימשיכו להתהדר במערכת חינוך המושי-מושלמת שהמציאו - זו שאחראית על פסי הייצור של מלח הארץ: פחות סמים, פחות אלימות, ציונים טובים בבגרויות, ומונולוג המקדש את אקסיומת ארץ ישראל השלמה. האמת המוחלטת שאין בלתה.

זה לא שמוסדות החינוך האלה מטפטפים פוליטיקה, חלילה. זו רק דרשת בוקר של ראש הישיבה בענייני דיומא (על חיזוק היישוב היהודי), שיעורים במחשבת ישראל (על שלמות הארץ), והסטיקר שמודבק על הרכב של הר"מ. 

בכניסה לישיבה שלהם תלויות מודעות של המטה למען ארץ ישראל, ומשחררים אותם שעתיים לפני תום הלימודים כדי שיסעו באוטובוסים מחולקים לפי שכבות להפגנות בכל כיכר פנויה. ואם הם לא מופיעים ל"סדר ערב" כי הם נסעו לאיזו גבעה, הר"מ יתעלם באלגנטיות. כן, בני הנוער האלה ספוגים באידיאולוגיה "עצמאית" ונחרצת באשר לסכסוך הגדול של המזרח התיכון.  

ואת ה"אמת" הזו גם אני דיקלמתי עד לא מזמן. כאילו שיכולתי אחרת. בכל שש שנות מרבצי על ספסלי האולפנה לא נחשפתי ולו פעם לדיון בנושא ארץ ישראל, שבו נשמע גם הצד השני - לא השמו"צניקי, לא המימ"דניקי, אפילו לא המרכז המתון. לא פגשתי מעודי בכתביו של הרב עמיטל, לא נתקלתי ולו במאמרון אחד של פרופ' אביעזר רביצקי, והייתי צריכה להגיע עד לאוניברסיטה כדי לגלות שיש דעות אחרות.

לכו ללמוד

נוער ההפגנות נמצא בתוך קופסת מידע של מנטרות. אם אשאל את מי מהם מהו מעמדה המשפטי של הקרקע שעליה הם נשכבים, אני בספק אם ידעו לענות לי. סביר גם להניח שהם מעולם לא ניהלו שיחה עניינית עם הערבי שגר סמוך לשם, ובוודאי גם לא טרחו לקרוא אפילו ספר אחד של סייד קשוע. למעשה, אני

אהיה די המומה אם השם הזה בכלל ישמע להם מוכר.

לרובם המוחלט של הנערים האלה אין עדיין ראיית עולם מגובשת. קראו להם, אז הם באו. הם זורמים עם החבר'ה, ועם האידיאלוגיה הפופולרית בסביבה. 

אין לי ספק שהם קורצו מחומר משובח, אך הם יתחילו להיות מלח הארץ ביום שבו הם יפתחו, יקראו ויבינו על מה הם נלחמים. כשהם יחליטו מתוך ידע למה הם מבעירים צמיג, או לחילופין כשהם יעזו לקרוא תיגר על האקסיומה. נערים חושבים הם מלח הארץ האמיתי.