רמות השווים
על בניית המשכן אמונים בצלאל משבט יהודה המלכותי, ואהליהב משבט דן הפשוט. האם הקביעה ששניהם שווים בעיני האל מבטלת את המעמדות, או מנציחה אותם?
"למי תודה למי ברכה? לעבודה ולמלאכה"
פרשת השבוע "פקודי" חותמת את ספר ויקרא, ובה מתואר סיום מלאכת המשכן: "וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן: ... וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן: וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן: וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם: וְאִם לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן וְלֹא יִסְעוּ עַד יוֹם הֵעָלֹתוֹ: כִּי עֲנַן ה' עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם" (שמות מ, יז-לח).
הסיום הערפילי של הפרשה מעורר מחשבות על בהירות ועמימות בחיים. כבוד ה' מגיע עם הענן. כשהענן נעלם ונוצרת בהירות מסביב המשכן, שבים אל המסע. כמו בחיים – גאות ושפל – רגעי המתנה בערפל, ורגעי בהירות שמאפשרים להמשיך לנוע. ומתי משה נכנס אל המשכן? ברגעי הערפל – הוא לא יכול להכנס מפאת הענן וכבוד ה'. ברגעי הבהירות – המשכן מקופל ומתנייד.
האם משה, שעמל כל-כך בבניית המשכן, יזכה להכנס אליו, או שלפנינו גרסה מוקדמת של סיפור הר נבו?
חתומים על היצירה
בפתיחת הפרשה מוזכרים שמותיהם של שני רבי האמנים שעסקו בבניית המשכן – בצלאל וסגנו אהליאב: "וּבְצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה עָשָׂה אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה: וְאִתּוֹ אָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן חָרָשׁ וְחֹשֵׁב וְרֹקֵם בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן וּבְתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ" (שמות לח, כב-כג).
המפקד משבט יהודה וסגנו משבט דן. כל פרט בתורה ראוי לדרשה, כך חושבים וחיים חכמי התלמוד. שום דבר לא קטן או פשוט מדי לטעמם, ובהכל הם מוצאים עניין. רוב האנשים המבוגרים שוכחים את היכולת הילדית ליהנות מדברים של מה בכך – עלה, אבן קטנה בשולי הדרך ואפילו חרק.
חכמי התלמוד לא שכחו שבתוך הלב חי להם ילד קטן והם נענים בשמחה לכל גירוי מקראי. וכך, גם ייחוסי השבטים של בצלאל ואהליאב הופכים מפרטי תעודת זהות, לסיפור שיש בו מוסר השכל: "אמר רבי חנינא בן פזי: אין לך גדול מכל השבטים משבט יהודה, ואין לך ירוד מן שבט דן שהיה מן השפחות ... אמר הקדוש ברוך הוא יבוא ויזדווג לו, שלא תהא רוחו גסה, שגדול וקטן שווין לפני הקדוש ברוך הוא" (תנחומא כי תשא יג).
גדול וקטן שווים לפני הקדוש ברוך הוא?
לכאורה טוען המדרש טענה פשוטה ומוסרית מאין כמוה – שני הנציגים הבכירים שעסקו במלאכת הקודש של הקמת המשכן, מייצגים שני שבטים שונים בחשיבותם – שבט יהודה המלכותי ושבט דן הקטן. השידוך בין הנעלה לשפל נועד ללמד את הנעלה מוסר: "שלא תהא רוחו גסה", שהרי כולם שווים בעיני הקדוש ברוך הוא.
אלא שהמדרש פרדוכסלי: כדי להוכיח שאין גדול וקטן בתורה, והקדוש ברוך הוא אוהב את כולנו בשווה, משתמש הדרשן עצמו בהגדרות: "גדול" ו"ירוד" / "גדול" ו"קטן", ומתייחס גם אל מעמדה של השפחה כמעמד נחות.
במילים אחרות: בשביל להוכיח שאלוהים לא מפלה בין בני אדם, מתייחס הדרשן לאפליה המקובלת בין בני אדם. גדולתו של אלוהים, על פי מדרש זה, אינה בכך שהוא באמת רואה את כל בני האדם באותה צורה, אלא שהוא מתעלה על עצמו ונותן מקום וכבוד גם למי שנושא את התואר "קטן", "פחות" או "בן שפחה". אלוהים לא מבטל את התארים אלא נאבק במשמעות המעשית שלהם.
על מה מבוסס המאבק לשוויון?
"חירות, שוויון ואחווה" - המהפכה הצרפתית והרוח שנושבת ממנה והלאה מקדשת את רעיון השוויון בין בני אדם. בכל העת הזו אנו עדים (תודה לאל) למאבקי שוויון של מגוון אוכלוסיות מדוכאות ומוחלשות. השאלה הקשה שהמדרש מעלה היא האם המאבק לשוויון נובע מתוך הכרה אמיתית בשוויון האנושית, או שמאבקים לשוויון לא מבטלים את החשיבה ההיררכית, אלא רק את תוצאותיה? האם כל בני האדם באמת שווים או שלכל בני האדם זכויות שוות?
הקביעה הדתית שאדם וחווה נבראו בצלם אלוהים מזמינה אותנו לראות את השוויון המהותי בין כל הברואים, המדרש שלפנינו מציע תמונה שונה, ולפיה אנשים נולדים לתוך מעמד ותפקידנו (כמו תפקידו של אלוהים) לנצח את תוצאות החלוקה המעמדית.
אני קוראת את הפרשה ואת המדרש על השידוך המוזר בין שבט יהודה המיוחס לשבט דן הירוד, ושואלת את עצמי האם אני מסוגלת באמת להאמין שאלוהים ברא את כולנו בשווה? האם אני באמת מסוגלת לראות את עצמי, כמו עוד נקודה אנושית קטנה ושווה בעולם? לא פעם אני חושבת שהאמונה הזו היא המשימה הדתית, בה"א הידיעה.
ובבית המדרש של הטוקבקים - ניצחוני מטקבקי
כמו המהפכות בעולם המערבי, גם בבית המדרש של הטוקבקים מכריעים קולות הציבור את קולות
ההנהגה הרשמית, והכל בעזרת הפייסבוק.
ניסינו, נאבקתם, ניצחתם. מהיום אנו חוזרים (גם) למתכונת הישנה והמוכרת – בית המדרש של הטוקבקים מתנהל בטוקבקים. ועל כך נאמר: ומה עשה מרא דטורא בשעת מחאת הפייסבוק? קא חייך ואמר: נצחוני מטקבקי, נצחוני מטקבקי.
שבת שלום.
לפנייה לכתב/ת 
