התקלה בים תטיס: משק החשמל נחשף במערומיו

התקלה שאירע במאגר הגז ים תטיס בסוף השבוע לצד הפסקת אספקת הגז המצרי, חושפים שוב את מערומיו של משק החשמל בישראל. המשמעות המיידית היא שחברת החשמל חזרה להשתמש בסולר ובמזוט בתחנות הכוח לייצור חשמל , דבר שגרם לעלייה מיידית בזיהום האוויר ובפליטות גזי חממה.

אבל המשמעות האמיתית היא, שבעוד שכולנו תולים הרים וגבעות במרבצי הגז החדשים שהתגלו לחוף הים או בפצלי השמן הטמונים באדמת חבל עדולם - משק החשמל בישראל ממשיך להיות לא ידידותי לסביבה. עם כל היתרונות בהחלפת הפחם ובמעבר לגז טבעי, העתיד טמון בייצור חשמל מאנרגיות מתחדשות, אך מדינת ישראל של 2011 טרם השכילה להוביל את השינוי.

רק לפני שבוע הענקתי "לייק" להצהרה של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לפיה ישראל מגיעה אמנם באיחור לתחום האנרגיות המתחדשות, "אבל היא מגיעה אליהן". "אנחנו יכולים להדביק את הפער ולהוביל את השינוי", הוסיף נתניהו, "יש עניין להביא לאנרגיה מתחדשת כדי לצמצם את התלות בנפט ובמדינות הנפט, ולכן אנחנו מקצים לזה הרבה כסף, כדי להביא לשינוי".

והנה השבוע, בוועידה של המכון הישראלי לאנרגיה, צינן את ההתלהבות מנכ"ל משרד ראש הממשלה, אייל גבאי, כשאמר "המעבר לאנרגיות מתחדשות מחייב עליית מחירים של 10% במחיר החשמל ובמחירי מוצרים נוספים, ואני לא חושב שהצרכן הישראלי בשל לכך, וודאי שלא בעת הזו, שבה הדלק, המים, המזון, הדירות ומוצרים נוספים מתייקרים". 

עצימת עיניים אל מול המציאות

בוודאי לא תופתעו לשמוע, שמבט מדוקדק על ההוכחות בשטח אינו מעודד. פעם אחר פעם החליטו ממשלות ישראל לקבוע יעדים ולקדם כלים ליישום אנרגיות מתחדשות בארץ ולא עשו דבר.

לפני יותר משנה הגדיל ראש הממשלה נתניהו והודיע על הקמת וועדת שרים לאנרגיות מתחדשות בראשותו, אבל הוועדה, שהתכנסה בפעם הראשונה רק לפני שבועיים וללא השתתפותו של נתניהו, החליטה בישיבתה הראשונה והיחידה עד עתה, שלא לאשר מכסות סולאריות נוספות עד שנת 2020, בטענה כי הצעד יוביל לעלייה בתעריפי החשמל ב-20%. 

גם התוכנית הלאומית להתייעלות אנרגטית, שאמצה לא מכבר הממשלה כחלק מההתחייבות של המדינה להפחית את פליטות גזי החממה, קיימת עדין רק על הנייר. אז מה המדיניות האמיתית של מדינת ישראל בנוגע לאנרגיות מתחדשות?  והאם הפער שבין הצהרה לבין מעשה חייב להיכנס עמוק לכיס של כל אחד מאיתנו?

התשובה לשאלות הללו מורכבת לכאורה, כשלוקחים בחשבון שיקולים גיאופוליטיים דוגמת הפסקת הזרמת הגז ממצריים בחודש האחרון, אינטרסים כלכלים כמו עליית המחירים של מרבית המוצרים בעולם והמאבק מול חברות הגז ושאלות חברתיות לא פשוטות של רווח מול רווחה. בין כל אלו, פלא אם נשאר קצת מקום גם לשיקולים סביבתיים של זיהום אוויר, מים וקרקע ופליטות גזי חממה.

אבל האמת היא שהתשובה פשוטה וחותכת - מדינת ישראל ממשיכה לדבר ולא לעשות ובוחרת פעם אחר פעם לעצום עיניים נוכח המציאות המשתנה בעולם. הדאגה הפופוליסטית של נערי האוצר, שר התשתיות וראש הממשלה, ליוקר המחייה במדינה על חשבון איכות הסביבה של האזרחים - מקוממת.

רק לפני מספר שבועות חתמו כולם על העלאת מחירי המים והדלק, ואפילו השתמשו, בלי בושה, בשיקולים של שמירה על איכות הסביבה כתירוץ. זאת בעוד מחירי הדלקים, המזון והמוצרים השונים הולכים ועולים בעולם כולו, ובזמן שהשמש בישראל יוקדת בחינם, אפילו באמצע החורף.

חבל שמנכ"ל משרד ראש הממשלה שכח לספר לנו גם כמה כסף אנחנו משלמים בעקיפין על כל קילוואט חשמל מזוהם, בפגיעה בבריאות שלנו למשל, שמתורגמת לימי מחלה, אשפוז ותשלומי ביטוח לאומי והבטחת הכנסה. חבל גם שחשבי האוצר לא למדו מהו תכנון לטווח ארוך כאשר מחירי הדלקים הפוסיליים רק הולכים עולים ואיתם הקנסות על פליטות גזי חממה.

נדמה שגם הפעם מנסה הממשלה להפחיד אותנו בכדי לטשטש את כישלונה, או שאולי היא מכינה את דעת הקהל לקראת ההחלטה על הקמת תחנה פחמית חדשה? אז מה תבחרו הפעם, "לייק" או לא?

פרופ' עדי וולפסון הוא מרצה במרכז לתהליכים ירוקים במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון