קץ ההיסטוריה או התנגשות הציוויליזציות?
משהו משמעותי קורה בעולם הערבי, אך את הפירות שלו לא נראה מיד. בכל המרחב בין מרוקו ועד עיראק נישאת סיסמה אחת פשוטה בפי האנשים - דמוקרטיה וחירות
ב-1989 כתב פרנסיס פוקויאמה את ספרו הידוע ״קץ ההיסטוריה והאדם האחרון״. על אף הכותרת המתריסה, פוקויאמה לא טען שמהיום ואילך לא יתחוללו יותר אירועים היסטוריים ולא יהיו יותר דרמות אנושיות, אלא שהתמוטטות הגוש הסובייטי מעידה שלאחר סדרה של מאבקים אידיאולוגיים הבינה האנושות כולה שצורת המשטר הטובה ביותר עבורה היא הדמוקרטיה הליברלית. מכאן ואילך ברור לכולם שזה היעד, והשאלה תהיה רק מהי הדרך הטובה ביותר להשיגו.
רצה הגורל וזמן קצר אחרי כתיבת הספר, השתלטו אנשי הטאליבן על אפגניסטן. הם חייבו את כל הנשים לעטות בורקה, הדיקטטור סדאם חוסיין השתלט על כוויית. הוא ביצע בה פשעי מלחמה נוראים. טבח עם נורא לא פחות התחולל ברואנדה. ספרו של פוקויאמה התקבל בצחוק של ביטול. איזה קץ ואיזה נעליים. ההיסטוריה ממשיכה בדרכה הפתלתלה, והסוף הטוב אינו נראה באופק.
ב-1992 פרסם חוקר אחר, סמואל הנטינטון, מאמר ובו תזה שפותחה במכוון כדי לסתור את טענותיו של פוקויאמה. לא קץ ההיסטוריה לפנינו, טען הנטינגטון, אלא, להיפך, תפנית חדשה וטרגית בהיסטוריה. את מאבק הענקים האידיאולוגי במאה ה-20 - בין הליברליזם, הקומוניזם, והפאשיזם - יחליף במאה ה-21 מאבק דרמטי לא פחות, בין הציוויליזציות הגדולות. הדמוקרטיה הליברלית אינה משאת נפשם של רוב תושבי כדור הארץ, וחלקם הגדול מעוניין בצורות שליטה אחרות, התואמות יותר את רוח התרבויות שלהם.
כל התרבויות הללו -הסינית-קונפוציאנית, ההינדית, המערבית, האיסלאמית והאחרות - ייאבקו ביניהן על הדרך הנכונה לנהל את החברה והמדינה. בין כולן השונה, החריגה והאלימה ביותר היא היאסלאם, טען הנטינגטון, והמוסלמים, שלא כמו תרבויות אחרות, אינם מוכנים להתפשר על העקרונות הציוויליזציוניים שלהם. מטרתם להשליט את עקרונות התרבות שלהם על העולם, וזו גם הסיבה שבגללה בכל נקודות המגע של הציוויליזציה האיסלאמית עם תרבויות אחרות, אפשר לאתר מאבקים אלימים - כך הדבר בין הודו לפקיסטן, בין הסרבים לבוסנים, בין האויגורים המוסלמים לסינים, ועוד.
רצה הגורל וזמן לא רב אחרי שהתפרסם ספרו של הנטינגטון, תקפו מתאבדי אל-קאעידה את מגדלי התאומים והובילו את ארצות הברית ומערב אירופה למלחמת עולם המתחוללת עד היום. דומה שה-11 בספטמבר 2001 היווה הוכחה ניצחת לטענתו של הנטינגטון, וחיסל לחלוטין את שרידי תקפותה של התזה של פוקויאמה. אכן, ההיסטוריה לא הגיעה לקיצה, אלא פתחה עידן חדש, אלים ונורא כקודמיו.
לקחת את הזמן
אבל רעיונות היסטוריים משמעותיים אינם פופוליטיקה. כמו רעיונות בפיזיקה או מתימטיקה, בחינתם לוקחת לעיתים שנים ארוכות. כמו תיאוריות באסטרונומיה שחיכו לשיגורו של טלסקופ האבל, כך גם בהיסטוריה צריכים להיווצר התנאים המתאימים. וכעת, לאור הסערות המתחוללות סביבנו, הגענו לנקודת בדיקה כזאת.
אין כאן מקום לאשליות. יש סיכוי סביר שמפלגות איסלאמיסטיות קיצוניות יותר או פחות, ישתלטו על מצרים או על לוב. יש סיכוי שמדינות כמו לוב או תימן ידרדרו לאנרכיה וימשיכו את דרכן כמדינות כושלות. הדמוקרטיה כלל וכלל אינה מובטחת.
אבל במשך יותר מחודש אני צופה בערבים בתוכניות הטלוויזיה הערביות, מאל-ג'זירה עד הערוצים הרשמיים של המדינות, ומעיין בעיתונים הערביים. במהלך התקופה הזאת קראתי וראיתי אלפי ראיונות עם אנשים בכל המרחב הערבי, ממרוקו עד עיראק, מסוריה עד ג'יבוטי. בכל המרחב הזה נישאת סיסמה אחת פשוטה בפי האנשים - דמוקרטיה
וחירות. נשים בכיסוי ראש אומרות שחלומן להיות כמו צרפת או הולנד, גברים מגודלי זקן חולמים על בחירות חופשיות.
משהו משמעותי קורה בעולם הערבי. את הפירות שלו לא נראה מיד. לאורך שנים יוכלו המזרחנים להמשיך ולהצביע על הקסם שמהלך האיסלאם הקיצוני על האוכלוסייה הערבית, להמשיך לסגוד להנטינגטון ולתיאוריית התנגשות הציוויליזציות שלו, ולהמשיך לחוש עליונות מוסרית כלפי המשטרים האוטוריטאריים של העולם הערבי. אולם נדמה לי שבחשבון ארוך הטווח מעידים האירועים הנוכחיים שפוקויאמה הביט למרחוק. לנגד עינינו בוחרת האנושות בדמוקרטיה הליברלית כדרך ההתארגנות המדינית-חברתית היחידה הרלוונטית.
פרופ' דרור זאבי מרצה בתחום ההיסטוריה של המזרח התיכון
לפנייה לכתב/ת 
