מהפכן שלא אולף בזמן

בהצגה הסורית "דאייעת תשרין", בלהט מהפכני בלתי מוסבר ולמרות אזהרתו של הנאטור כי ההפגנה מכוונת נגדו - אומר המוכתר שכבר הצטרף למורדים: "ואלאק, אני עם אל-שבאב, נגד עצמי". כ-40 שנה אחרי הצגה זו, מגלם "אל-עקיד" (אלוף משנה) מועמר קדאפי, מנהיג לוב, את תפקיד המוכתר.

לפי הדיווחים באתרי אינטרנט ערבים, קדאפי בעצמו הודיע שיצטרף, ביום הראשון של ההתקוממות, להפגנה נגד ממשלתו. טוב שהרגיעו אותו, אחרת היה מבצע הפיכה בעצמו וטובח בכל ההנהגה הארורה של ארצו; ממשלה

 נופלת וממשלה עולה, ואל-עקיד לעולם בראש. בפעם הראשונה היתה זו סתם הצגה מצחיקה ואילו היום, במשחק האמיתי, נהר של דם נשפך.

קשה לשער מה עבר בראשו של אל-עקיד, שדחף אותו לחשוב להצטרף להפגנה. האם זה היה הבזק של רגע, שבו נזכר בימיו המפוארים כלוחם למען חירות עמו מכבלי בית המלוכה אל-סנוסי? האם דמה קדאפי, באותם רגעים, לתיכוניסט שלהט הנעורים סחרר אותו, כך שזרק את הילקוט והמחברות הארורות וקפץ לגל המהפכה, לפני שתעבור אותו?

באמת לא יאומן איך האנשים משתנים; מה גורם למהפכנים להפוך לתליינים של בני עמם? מה קרה לצ'אושסקו, שבנעוריו היה מהפכן ששנים רבות בילה בבתי הסוהר? מה קרה לזין אל-עאבדין בן עלי, שהיה לוחם נגד הצרפתים בתוניסיה? מה קרה למובארק שהיה פטריוט שנלחם בכל מלחמות ארצו?

האם זו השררה, שאינה סובלת אפילו השמעת עצות? האם זו עדת החנפנים והנהנתנים, הסובבים את המנהיג, שנותנים לו לשמוע את מה שרצה, לא את מה שהוא חייב לשמוע? שר מצרי אמר במפורש שאת הידיעות הרעות לא העבירו למובארק, בכדי שלא להעכיר את מצב רוחו. אז ייתכן, עם עדת החנפנים מסביב, שאל-עקיד חושב שהוא מתנת אלוהים עלי אדמות, אחרת אי אפשר להסביר את המשפט המוזר באחד מנאומיו: "אם העם לא אוהב אותי, אז אני לא ראוי לחיות".

היורשים

הבעיה, שאל-עקיד הצמיח שבט, של בנים ובת, שאינם פחות מוזרים מהמקור. גם הם מרגישים שהם מתנת אלוהים. שלושה מבניו נמצאים בעמדות מפתח בצבא, והאבא האוהב קנה לאחד מהם, ח'מיס שמו, צעצוע בדמות חטיבה, שכבר נקראת: "חטיבת ח'מיס", שם שמעורר חלחלה בקרב הלובים.

אגב, בנושא הבנים, כדאי לעיין בערך "משפחות של רודנים". בן עלי, אשתו ואחיה. לא היתה עסקה - מכובדת כמובן - שעברה בתוניסיה בלי ברכתם. מובארק, אשתו ובניו, שהשבוע החרימו השלטונות מחשבונותיהם כ-800 מיליון דולר. צ'אושסקו: אשתו, בנו, אחיו וגיסו, ששלטו בכל משאבי המדינה.

ונחזור ל"אל-עקיד". ההצגה ההיא לפני כ-40 שנה, ניבאה את דמותו המעורערת של קדאפי, במיוחד בנאומיו ההזויים. הלובים התייחסו בהתאם, כשהבדיחה התורנית היום מספרת שהטלוויזיה הלובית מאיימת על המפגינים בשידור חוזר של הנאום. בינתיים אחד המפגינים נגד שליט לוב הרים סיסמה שאומרת: "העם רוצה לאשפז את הנשיא", ואחרת מתחננת: "העם רוצה לסיים את הנאום".

אי אפשר לבקש מההצגה לנבא איך ימשיך רודן את דרכו, אז ההמשך הטראגי מתחולל היום ברחובות לוב. כנראה שאין דרך אחרת, ודווקא מי שמתחיל בהתלהבות מהפכנית, כאשר אין מי שירסן אותו, נהפך למפלצת.

הימים האחרונים הם, כנראה, סבב הסיום והסיכום של היסטוריה של אל-עקיד. הוא התחיל כמהפכן צעיר ומסיים דרכו היום בנאום דגם צ'אושסקו, כהגדרתו המבריקה של כתב בטריפולי. נאום מעין שירת הברבור למהפכן שלא אולף בזמן הנכון.

עודה בשאראת, סופר ומפרסם טור שבועי ב"אל-אתיחאד"- מזכ"ל חד"ש לשעבר