השינוי יגיע מהארגונים החברתיים
הקיבעון הפסימי של פרשנינו הביטחוניים לגבי המזרח התיכון, עשוי להיות נבואה המגשימה את עצמה. דווקא ארגוני השינוי החברתי מציעים מודל של אופטימיות זהירה
התהפוכות האחרונות במזרח התיכון והמאבקים בין כוחות שונים בעולם הערבי מורכבים וקשים לחיזוי. אבל את הפרשנים והמתנבאים בתקשורת בישראל הם לא ממש מאתגרים וכנראה שגם לא את ההערכות המודיעיניות על עתיד האזור. בישראל הבון טון הוא ברור ונוטה לצד הפסימי. רוב הפרשנים, העיתונאים ואישי הציבור צופים השתלטות של איראן על מדינות באזור ועליה של הפונדמנטליזם לשלטון במצרים. זהו חלק מהיגיון פוליטי מרכזי בישראל: עדיף להניח את הרע ביותר מאשר לצאת אופטימי ללא כיסוי.
מאז התרסקות הסכמי אוסלו, על פרץ האופטימיות הנכזבת שהביאו, ישראל היא מדינה "אופטימו-פובית". זו אך דרישה הגיונית להיערך לתרחישים השחורים ביותר, אבל הישראלים חורגים מזהירות בריאה זו: אנחנו מסרבים שיציעו לנו תקווה. הפחד מאופטימיות מביא לתגובות ציניות ובוטות נגד כל מי שרואה פתח למצב טוב יותר. ייתכן שגם הרבה מהשנאה כלפי מחנה השלום היא בשל היותו אופטימי.
העובדה שחלקים בשמאל הרדיקלי היו פסימיים וחשדנים לגבי תהליך אוסלו מראשיתו, כמעט שלא סוקרה בתקשורת. כך התקבע הזיהוי של השמאל עם קונספציית ה"מזרח תיכון חדש", שדימה אז שמעון פרס. למול המציאות ההפכפכה בישראל נותרה הפסימיות מנגנון ההגנה הטוב ביותר: אם המכה צריכה לנחות עלינו, לפחות נחכה לה. רק לא הבלתי צפוי!
קל לראות שהפסימיות הזאת, כשהיא הופכת לאתוס מקובע, מזיקה לנו. פרשנויות וניתוחי מצב של אישים ציבוריים וקובעי מדיניות לא רק משקפים מציאות, אלא בוראים מציאות לעתיד לבוא. כנבואה שמגשימה עצמה הופכת הפסימיות לתוקפנות ואטימות אוטומטיים על סמך אמונה שהמצב מול שכנינו ממילא רק ילך ויחמיר. אם במלחמת יום כיפור היתה קונספציה עיוורת של הרתעה, פה יש קונספציה עיוורת של הסלמה. בפועל הכוחות הפועלים במזרח התיכון כל כך רבים ומורכבים, שאי-ידיעה מה הולך להתרחש, היא תיאור הרבה יותר ריאליסטי מאופטימיות ומפסימיות. אבל לאנשים קשה עם אי-ידיעה מוחלטת, ולכן נתבעים להתנבא.
מי יכול לשנות?
זה סיכון קטן מאוד להיות פסימיסט. אם תתבדה, לכל היותר יחשבו שאתה נוטה לזהירות יתר. האופטימיות דורשת אומץ ציבורי גדול יותר, ובצורתה הבוגרת והאחראית היא דורשת לרסן ולאזן את עצמך כל העת, ולהתכונן במקביל גם לגרוע מכל. הפסקנות הפסימית עושה לעצמה חיים קלים בהרבה ומדברת בקול אחד.
כדי לבחור באפשרות של אופטימיות זהירה, ישראל צריכה להפסיק לחשוב על ניהול מדיניותה הכוללת רק מתוך הפריזמה הצרה של חיל המודיעין, המוסד והשב"כ. תפקידם של מוסדות אלו להיערך בעיקר לרע מכל, לא למקרה של שלום בשלוש חזיתות. במקום זאת יכולה ישראל לפתח מדיניות גם בהשראת צורת הראייה האופטימית-מפוכחת של ארגוני השינוי החברתי. ארגונים אלו אינם שוגים באשליות. הם קשובים להלכי רוח בשטח ומזהירים מהתלקחות חברתית בשל עוולות כמו היחס לכפרים הבדואים הבלתי-מוכרים, אבל גם מניעים גל של אופטימיות במקומות פועלם.
במסגרת פעילותם של התארגנויות אזרחיות ביקרו מאות ישראלים יהודים, חלקם בעלי חזות דתית מובהקת, בכפרים פלסטינים. מפגשים אלו נערכים לעיתים בעומק השטחים ואף כוללים תומכי חמאס. בהסתכלות ביטחוניסטית כל מפגש כזה הוא אירוע חטיפה פוטנציאלי. בפועל, למרבה המזל, מאות מפגשים כאלו נגמרו בבקשה הדדית שהעתיד יהיה טוב יותר, והאנשים אופטימיים יותר.
הרוח הזו היא גם מרכיב חשוב במרבית המהפיכות במזרח התיכון. האופטימיות שלהן איננה נבואה בדבר עתיד טוב, אלא גישה אקטיבית ופרקטית לחיים הציבוריים שלא מוכנה לקבל עתיד שחור. הבחירה היא לא בין שתי התנבאויות, אלא בין שני סוגים של רוח אנושית: מאבק בדיכוי או סנגוריה עליו בתור הרע במיעוטו.
יריב מוהר, עוסק בהסברה לארגוני שינוי חברתי
לפנייה לכתב/ת 
