כסף זו לא מילה גסה

כמה שומעים בחדשות על השכבות החלשות, על מה שקורה לאנשים כשמקצצים קצבאות ילדים, כשמעלים מחירים, מיד כולנו מזדעזעים, ובצדק – מהזקנה שצריכה לבחור בין תרופות לאוכל – קלישאה, אבל אמיתית, או מהילד שאין לו סנדביץ' לבית ספר. כולנו מזדעזעים כשהמקרים העצובים האלה עולים לכותרות. כולנו נאנחים, זורקים איזה משהו על המצב, וממשיכים בשלנו, מה יש כבר לעשות.

אנחנו, העובדות הסוציאליות, לא מזדעזעות מול הכותרות – המקרים האלה הם היום-יום שלנו – הילדים, הזקנים, החולים, הנשים המוכות, הנוער המנותק, שכונות המצוקה, המכורים, בעלי הצרכים המיוחדים, פגועי הנפש – כולם שלנו, כולם מעסיקים את ראשנו ולבנו יום-יום, ובוודאי שלא רק בשעות העבודה. בחרנו מקצוע קשה, מקצוע תובעני, מקצוע מורכב ועדין שמעמיד אותך כל יום מול דילמות אמיתיות הנוגעות לחיים של בני אדם. כל החלטה שלנו מובילה למערכת של השלכות, את כולן צריך לשקול, ובדרך כלל בזמן קצר ממה שהיה רצוי, כי כשהעומס כל כך גדול – אין ברירה וחייבים לעבוד מהר. והאחריות כבדה. בתוך כל זה, אנחנו נאלצים להתמודד עם משכורת שנוגעת במינימום – מעליו או מתחתיו, אבל בכל מקרה קרוב אליו.

כשדובר על שביתה במסגרת המאבק על השכר, הרשיתי לעצמי לפנטז לרגע על תוספת פתאומית למשכורת – לא פנטזתי על מאה או אפילו חמישים אחוז תוספת, מה שבלי ספק מגיע לנו – פנטזיה קטנה, כמה מאות שקלים אפילו. התחלתי לחייך למחשבה, תחושה של הקלה, נשימה ארוכה, חלק קטן מכל ההוצאות החודשיות שאין לי מושג איך לעמוד בהן, יורד לפתע מהראש ומפסיק להטריד. איזה כיף.

ואז חשבתי לעצמי, כמה זה פאתטי, כמה עלוב, כמה נמוך לימדו אותנו לשאוף, כמה מעט אנחנו מרשים לעצמנו לדרוש – כמה אנחנו, דווקא אנחנו, לא יודעים להכיר בזכותנו להתקיים בכבוד. אני עובדת סוציאלית עם וותק של תשע שנים, תואר שני, רכזת צוות טיפולי בפנימייה – ולא מגיעה למינימום. איזה בושות. אבל כשהסיפורים סביבך תמיד הרבה יותר קשים משלך, אתה אומר לעצמך תודה על מה שיש כי יכול להיות יותר גרוע ומי אני שאתלונן. כשמשווים למצוקות הכי קשות, תמיד יוצאים עם תחושות אשמה.

יוצאים לרחובות - הפגנת העו"סים בבאר שבע. צילום: הרצל יוסף

לכן צריך להפסיק לעשות את ההשוואה הזאת, ולהתחיל להשוות למקצועות אקדמיים אחרים שמקבלים תמורה הולמת לשנים שהשקיעו בלימודים ולעבודה שהם עושים. אני חושבת על המונח הזה – "מעמד סוציו-אקונומי". צירוף מילים שמייצג מצב חברתי וכלכלי שנמצאים בהלימה אחד לשני. מעין עסקת חבילה – כשהאחד נמוך השני נמוך, וכשהאחד גבוה – גם השני עולה. כשאני מנסה לחשוב עלינו, העובדות הסוציאליות, קשה מאוד למקם אותנו בסולם סוציו-אקונומי. אצלנו מדובר בשני סולמות נפרדים. אצלנו ה"סוציו" מנותק מה"אקונומי".

מבחינת ה"סוציו" - אנחנו בעלי מקצוע אקדמי, תואר אחד או שניים, חלקנו מומחים בתחומים שונים, רובנו ממשיכים ללמוד ולהתמקצע תוך כדי (בכסף שאין לנו, ומתוך אמונה שהתמקצעות מביאה אולי לאפשרויות כלכליות נוספות), רובנו אזרחים מעורבים, אכפתיים, עירניים, אשר שואפים לקדם סביבת חיים בריאה ואיכות חיים גבוהה עבור הפונים שלנו וגם עבור עצמנו. אנו גאים במקצוע שלנו ושואפים להתקדם בתוכו. החלק ה"אקונומי" של המשוואה שונה לגמרי – רובנו לא גומרים את החודש, ואין לנו גם סיכוי לגמור אותו. אנחנו יודעים את זה וחיים עם זה בתחושה שאין פתרון. אנחנו שוקלים כל הוצאה, גם הקטנה ביותר, כי אין אף פעם כסף מיותר.

בשיחות בין קולגות תמיד המינוס עולה, ותמיד החיפוש הבלתי נגמר אחר עוד מקורות הכנסה, כי אצלנו ידוע שכדי להרוויח משהו נורמלי – צריך לעבוד בכמה משרות במקביל. בגלל הפער הזה בין התודעה החברתית שלנו לבין המציאות הכלכלית שלנו – יוצא שאנחנו עניים ומתכחשים לזה. אנחנו הרי לא באמת רואים את עצמנו כעניים, יש לנו השכלה, מיומנות, מקצוע, שאיפות, לא? אז מה אנחנו, אם כך?

אני מנסה להבין את הפער הזה, בין התודעה שלנו כעובדים סוציאליים גאים וחדורי תחושת שליחות, לבין התגמול המשפיל שאנחנו מקבלים על העבודה שלנו, את יצור הכלאיים הזה שהוא לא כאן ולא שם, את הזהות הכפולה הזו. איזה מנגנון הגנה מאפשר לנו להמשיך לחיות עם הדיסוננס הזה?

ברור לגמרי, שכל מי שבא ללמוד עבודה סוציאלית, לא בא בשביל לעשות כסף. כולנו מסתפקים בלהתפרנס בכבוד. איכשהו כשמעורבים אידיאלים, ערכים ועקרונות, לדבר על כסף הופך להיות דבר מלוכלך. עד כדי כך, שאנחנו אפילו לא שואלים על המשכורת בריאיון עבודה. זה כל כך ברור שזה נמוך, שמשפיל אפילו להעלות את המספרים על דל שפתנו, ובאמת בשביל מה, הרי ממילא ניקח את העבודה, בלי קשר למשכורת, אז גם להיכנס לכל הדבר הבזוי הזה, כסף?

חרטנו על דגלנו איזה "הסתפקות במועט" כערך עליון, סגפנות כדרך חיים, יכולת להבדיל בין תפל לעיקר. הכל טוב ויפה לו הייתה לנו אפשרות בחירה אמיתית, ויכולנו להחליט לחיות אחרת. רק שאין כאן זכות בחירה, רק אפשרות לקבוע את העמדה שלנו ביחס למציאות: האם לסבול כל הזמן מזה שאת משכילה וענייה, או למצוא

צידוקים אידיאלוגיים כדי לא להפוך לאדם ממורמר. העיקר שלא נדבר על כסף.

כאן טמונה, לדעתי, הבעיה המרכזית שלנו. קצת התבלבלנו, קצת שכחנו שמדובר בעבודה סוציאלית ולא בהתנדבות סוציאלית. ככאלה שהמקצוע שלהם הוא עבודה עם האדם בתוך הסביבה, דהיינו – במקום המפגש של האדם, שאיפותיו ורצונותיו, עם המציאות, אנחנו יודעים להסביר יפה מאוד לפונה שלנו כמה המציאות חשובה, כמה כן חשוב שהפונה שלנו יתעקש על זכויותיו, יכיר ביכולותיו ויממש אותן. אנחנו לא ממש יודעים לעשות את זה בעצמנו. אבל, בניגוד לפונה שלנו, שיודע שאנחנו תמיד ברקע כשלא יסתדר לבד, לנו אין למי לפנות. אנחנו חייבים ללמוד להיות ילדים גדולים ולעמוד על שלנו בלי בושה.

נמאס כבר לטפל בעוני ולהיות עניים בעצמנו. נמאס כבר לעבוד ללא לאות עבור אחרים כשמי שצריך לדאוג לנו נרדם בשמירה. נמאס לשמור ולהגן על זכויות של אחרים, בעוד שלנו נרמסות ברגל גסה. מספיק שנים העברנו בהתכחשות למצבנו, בדיבורים גבוהים, חדורי להט ואמונה, מספיק שכנענו את עצמנו שאנחנו לא כאן בשביל הכסף. רכשנו מקצוע יפה, חשוב ומועיל ומגיע לנו להתפרנס ממנו כמו שצריך, בכבוד וברווחה, בלי התנצלויות ובלי תחושות אשמה.

• מעוניינים לפרסם מאמרים, הגיגים, מחשבות ודעות אודות החברה בישראל ובעולם? שלחו ל hevra@y-i.co.il  וציינו בנושא - עבור מדור "קריאה לסדר". החומרים יפורסמו בהתאם לשיקולי המערכת.
• לקריאות נוספות לסדר לחצו כאן.