תלמידים סלולריים: שלושה סיפורים ועמדה

סיפור ראשון

"תביאי לי את זה!" – אני אומר לתלמידה שיושבת בטור הימני, בשולחן השלישי מהסוף.

"את מה?" – היא מרימה את מבטה בהפתעה, ושואלת בתמימות.

"את הפלאפון!" – אני משיב בכעס.

התלמידה נכנעת, מושיטה לי את הטלפון הסלולרי, ומיד מתחילה לנהל איתי משא ומתן על מתי אחזיר לה את המכשיר. אני מתעצבן עוד יותר ומוציא אותה מהכיתה. כשאני מביט במכשיר, אני רואה שהיא בדיוק עמדה לשבור שיא במשחק החדש שהורידה לאייפון.

"כמה פעמים אמרתי לכם? אני לא רוצה לראות מכשירים סלולריים על השולחנות או בכיסים. שימו אותם בתיק". אני אומר ויודע שזה רק עניין של זמן עד שאוציא את התלמיד הבא.

סיפור שני

צלצול של טלפון בשיעור. ועוד צלצול. ועוד צלצול.

"מי שהטלפון שייך לו מתבקש להשתיק אותו" – אני אומר בטון תקיף.

אחד התלמידים שולח יד לתיקו, מוציא את המכשיר, ומכבה אותו. "סליחה", הוא לוחש במבוכה. קול צחוק נשמע מהצד השני של הכיתה. אני מיד מזהה את התלמיד שצלצל, בכוונה, לחברו, כדי להצחיק את החבר'ה.

"זה מצחיק אותך? אז נראה אם הדבר הבא גם יצחיק אותך: אתה לא רשאי להיכנס לשיעורים שלי עד שהוריך יגיעו לבית הספר כדי לדבר איתי!". הצחוק נמוג ואיתו גם האווירה הנעימה שאפיינה את השיעור עד לרגע זה.

סיפור שלישי

התלמיד שיושב בפינה נראה מרוכז בנקודה כלשהיא שנמצאת מתחת לשולחן. מדי פעם הוא מרים את מבטו בזהירות. הפעם הוא נתקל במבט שלי. עיניו מתחילות להתרוצץ בחוריהן. הוא אבוד. הוא יודע זאת. אני ניגש אליו באיטיות. הוא מעמיד פנים כאילו לא ראה שאני מתקדם לעברו, ומנסה בזהירות, ללא תנועות חדות, לדחוף את המכשיר הנייד לתיקו. מאוחר מדי. אני מושיט את ידי. הוא מנסה להתגונן ואומר: "מה?" אני מביט בו בפנים חמורות סבר ולא אומר מילה. הוא נשבר ונותן לי את המכשיר. על צג המכשיר ישנה הודעה: "4-ב, 5-א, 6-ב". אני בודק ממי ההודעה ופוסל לשניהם את המבחן. הם יוצאים בבושת פנים מהכיתה.

המסקנה

ממש לא מזמן עלתה הצעת חוק של ח"כ אריה ביבי (קדימה) שתאסור על תלמידים להכניס מכשירים סלולרים לכיתה. הם ייאלצו להפקיד את המכשיר בתיבה מיוחדת בתחילת בשיעור ויקבלו אותו חזרה בסיומו. לכאורה מדובר בהצעה שמעלה שאלה מטרידה: האם יש צורך בהתערבות חיצונית כדי לחסום תופעה שכל מורה אמור להתמודד איתה? התשובה שלי לכך היא בפשטות: כן!

הטלפונים הסלולרים בשיעורים זוהי תופעה בלתי נסבלת. בכל שיעור אני מעיר למספר לא קטן של תלמידים שיפסיקו להתעסק במכשיר הנייד, אני מחרים בממוצע שני מכשירים בשיעור, ומקבל עוד כמה מכשירים של תלמידי הכיתה אותה אני מחנך מהמורים המקצועיים. וזה רק מה שאנחנו תופסים.

מי יודע כמה תלמידים מתעסקים במהלך השיעור במכשירים אלו באמת. זה פשוט לא ייאמן. בעידן האייפונים תלמידים רבים גולשים באינטרנט במהלך השיעור, ולא כדי לקרוא על מלחמת העולם השנייה בויקיפדיה, אלא יותר בכיוון של עדכון הסטטוס בפייסבוק. למרבה הצער, אני לא מסוגל להתמודד עם התופעה לבדי.

מה אני יכול לעשות? להחרים לכל הכיתה את המכשירים? להסתובב עם תיק מלא מכשירים סלולרים בבית ספר? להזמין כל יום הורים של תלמידים? המכשירים הללו הם כמעט כמו אוויר לנשימה לתלמידים, ולנתק אותם מהם זה כמעט בלתי אפשרי. לכן רק החלטה גורפת על אי הכנסת טלפונים ניידים לכיתות, בכל בתי הספר בארץ, תוכל לצמצם תופעה זו, ולסייע למורים להתמודד איתה. בשביל זה, אגב, לא צריך חוק של הכנסת. מנכ"ל משרד החינוך יכול להורות על כך באמצעות "חוזר מנכ"ל", בדיוק כמו שהוא עשה עם התלבושת האחידה.

• הכותב הוא מורה למחשבת ישראל ופיזיקה בבי"ס "זיו ומרקס" בירושלים.
• לכל הטורים "מיומנו של מורה מתחיל" לחצו כאן.