שבט ההימבה: הגברים שולטים, הנשים 'חופשיות'

אחד מרגעי השיא של מסע Subaru drive בנמיביה, הוא המפגש עם שבט ההימבה ובעיקר, עם נשות השבט אשר נמצא ב"סוף העולם".

את בנות שבט ההימבה קל לזהות בזכות גופן החצי ערום המרוח באבקה אדומה. למעשה, מדובר בבלילה של אבקת חרסית, המעורבת בשומן עיזים שאותה הן מורחות על עורן ועל שערן.

נשות ההימבה לובשות חצאית מעור עיזים ומתקשטות גם בטבעות מתכת, בקליפות של ביצי יען ובחרוזים שונים אותן הן מכינות מחרצנים של דקל האומורונגה. החרוזים, אגב, משמשים לא רק לקישוט אלא גם להגנה מפני חרקים (יעיל הרבה יותר מתכשיטי זהב או כסף).

בכלל, תרבות קישוטי הגוף מפותחת מאוד בשבט ומשמשת גם סוג של "מקרא" עבור הגברים. למשל, קישוטי הראש והשיער של בנות השבט אינם מקריים. הם מהווים סימנים מוסכמים ובעלי משמעות, לדוגמא: לפני קבלת המחזור החודשי ובמהלכו, חובשות נשות ההימבה לראשן סוג של "פאות" עשויות חבלים שמכסות את פניהן ורק בסיום המחזור הן מסירות את ה"פאות" הללו, ומראות מחדש את פניהן ואת שערן. סוג של "שמירת נידה" אפריקנית. לעומת זאת, קישוטי ראש דמויי קרניים שעשויים מעור טלה מייצגים את העובדה שמדובר באישה פורייה שהגיעה לבגרות מינית.

נמצא בסוף העולם. אשה וילד משבט ההימבה (צילומים: יזהר גמליאלי)

מנותקים מן העולם המערבי

אנשי ההימבה מהווים את אחד השבטים הקדומים באפריקה. הם חיים בעיקר באזור האוטונומי קאוקולנד (Kaokoland) שבנמיביה: אזור מדברי וקשה למחייה אשר נמצא בצפון-מערב נמיביה. מוצאם המקורי הוא משבטי הבונטו שנדדו באזור במשך 300 שנה. על פי ההערכות, ישנם בסך הכול כ-50 אלף בני הימבה בעולם, אבל הדיוק של המספרים האלה מוטל בספק בעיקר בגלל חוסר היעילות של שירותי המפקד באזורים הנידחים בהם הם חיים.

בני השבט החלו לפגוש את העולם המערבי רק בסוף המאה הקודמת וגם היום הם מנהלים את חייהם בדרך מסורתית, עם מעט מאוד השפעה של תרבות המערב. רובם המוחלט עדיין חיים בשבטיים קטנים בבקתות עשויות בוץ ועצים. הכלכלה שלהם מתבססת בעיקר על רעיית צאן ועל ציד ואורח חייהם החצי נוודי לא השתנה תחת כל הממלכות והשליטים שמשלו באפריקה במשך השנים. הם מעולם לא התארגנו בממלכה ובמבנה שונה מהמבנה של שבט חצי נודד וזאת, בשונה משבטים אחרים באפריקה, כמו שבטי הזולו והמסאי.

ברית מילה בגיל 12

הגברים בשבט ההימבה מקיימים מסורות וטקסים רבים, שכולם עוברים מדור ולדור ומאב לבנו: הם מנגנים בקשת-פה בעלת מיתר בודד אותה הם בונים מענפי דקל (מנוזלי העץ עצמו הם מכינים משקה אלכוהולי). אחד הטקסים המוכרים בקרב בני השבט הוא טקס ברית המילה, רק שבניגוד לברית המילה שלנו, טקס הברית של ההימבה מתבצע בגיל 10 או 12, כטקס התבגרות לבחורים צעירים. הגברים הבוגרים הם אלו שמלים את הילדים. נשמע אכזרי אבל כדאי לזכור שמדובר במסורת רבת שנים.

כשגבר צעיר משבט ההימבה מקים משפחה משל עצמו, הוא עושה זאת בנחלת אביו שנותן לו גישה לאדמתו. ממשפחת אימו, הוא יקבל בדרך כלל סיוע כלכלי בדמות פרה או עדר בקר - תלוי במצבה הכלכלי של המשפחה. עקרונית, כוחו ומעמדו החברתי של הגבר יקבע לפי גודל צאנו ולפי מספר נשותיו. מאוד מקובל שלגבר תהיה יותר מאישה אחת.

חיים בצורה של שבט חצי נודד. הבקתות של ההימבה

ומה עם מעמד האישה?

בראייה מערבית, מעמדן של בנות השבט ייחשב לנמוך מאוד: האישה נחשבת לרכוש הגבר ואינה יכולה לקבל ירושה. עם זאת, חשוב לדעת כי בניגוד לתרבויות שבטיות אחרות באפריקה לנשות ההימבה יש זכויות מסוימות והן אינן חסרות מעמד לחלוטין.

עקרונית, האישה היא זו שעוברת לגור עם משפחתו של הבעל. אבל כשמגיע זמנה ללדת את לידתה הראשונה - היא הולכת לבית הוריה ויולדת שם. גם בהמשך, אחרי כל לידה, היולדת נמצאת ב"חופשה" בבקתה מיוחדת משל עצמה, שם תישאר שבוע ימים בסוג של בידוד או "משכב לידה" שרק בסיומם תחזור לביתה.

עד גיל שלוש בערך, הילד צמוד לאמו ואז הוא מצטרף לשאר ילדי הקבוצה שגדלים במשותף ומטופלים על ידי כלל השבט. דרך אגב, בקרב בנות ההימבה קיימת פתיחות מינית ובהחלט מקובל "לבלות" לא רק עם הבעל.

בשנים שבהן שלטה גרמניה בנמיביה, נדחקו בני ההימבה לשטחי מחייה מוגבלים והיו בסכנת רעב מתמדת. גם כשהתחלף השלטון בנמיביה לשלטון דרום אפריקני היחס אל שבטי ההימבה הגביל את תנועתם והקשה עליהם מאוד. כיום, עם קבלת העצמאות השלטונית של נמיביה, יש שינוי לטובה ביחס השלטונות כלפיהם והדבר הולך ומשפיע על אורח חיי השבט. כך לדוגמא, בעבר מצאו בני ההימבה את מי השתייה שלהם בשלוליות מזדמנות, או בהצפות נקודתיות של נחלים ונהרות. כיום, הם נעזרים בבארות שקדחה עבורם הממשלה. בארות אלה, משנות למעשה את אורח החיים של בני השבט שנודדים פחות והופכים ליושבי כפרים למחצה.

שינוי נוסף באורח החיים נובע מפרויקט שהחל בנמיביה בשנות ה-90 של המאה הקודמת (השנה בה נמיביה קיבלה עצמאות) במסגרתו הוקמו בתי ספר נודדים שהגיעו גם אל המקומות הנידחים ביותר - בהם חיים בני שבט ההימבה. המשמעות היא שבניגוד להוריהם, חלק מצעירי השבט כבר יודעים קרוא וכתוב. דרך אגב, השפה בה הם מדברים היא שפה ייחודית להם - שפת ההימבה.

כלל זהב למפגש עם שבט ההימבה

אם אתם מגיעים לכפר של בני שבט ההימבה כדאי לזכור "כלל זהב" מרכזי שקשור למנהגי הדת של השבט: בכל כפר של שבט ההימבה יש מנהיג שתפקידו לשמור על האש הקדושה. אש זו בוערת בכפר 24 שעות ביממה במשך כל ימות השנה. סביב האש מתקיימים טקסים שונים ומתנהלים כל חיי הקהילה. כשמתקיימת לידה בכפר, נלקחת האש לבקתת היולדת ומלווה אותה במהלך כל הלידה וכאשר מת אדם מבני השבט, גופתו מונחת במשך יום שלם ליד האש הקדושה.

אורח שמגיע לכפר חייב לדעת שעליו לכבד את האש, לא לעבור לידה כזר ולהתייחס אל האש כאל קודש הקודשים של בני השבט. חשוב לבדוק איפה מותר ללכת כדי לא לפגוע באש הקדושה ולהבין שזו לא "עוד מדורה" שנמצאת בשטח - זהו מרכז החיים של בני שבט ההימבה.

בחודש יוני יצא המסע הראשון של SUBARU DRIVE. משתתפי המסע יפגשו מקרוב את בני שבט ההימבה, אשר ידועים כאנשים חביבים ומסבירי פנים. מדובר באנשים שהמפגש איתם מאפשר התבוננות על אחת הקבוצות האתניות המרתקות באפריקה, שעדיין משמרת מנהגים ומסורות עבר שללא ספק ישתנו ברגע שהקדמה תגיע גם אל האזורים הנידחים שם הם חיים.

אילן יגר הוא מדריך טיולי ג'יפים.

• הירשמו למסע באתר SUBARU DRIVE