הסדר ביניים לנצח

ממשלת ישראל הולכת ומתנתקת ממה שחושב רוב העולם. ההצבעה במועצת הביטחון על ההתנחלויות היתה תמרור ברור לכך. אך יש סימנים רבים נוספים, הן בדיפלומטיה הבינלאומית והן בדעת הקהל בעולם כפי שהיא משתקפת בעיתונות, במשאלים ובפרלמנטים רבים. הציבור בישראל מודע לבדידות המדינית, חלקו מגלה דאגה. הלחץ על הממשלה להשיג מעט לגיטימיות, להראות יוזמה, הוא זה שמביא אלינו שוב את הרעיון של הסדר הביניים עם הפלסטינים. אך זהו ריבוע המעגל. מדוע?

שר החוץ ליברמן, אליו הצטרף עכשיו גם ראש הממשלה, הסביר כי "הסדר ביניים" הוא המוצא היחיד. איך שניהם מנמקים? אין אפשרות להסכם על הסדר הקבע - כך חושבים גם שאר חברי השביעייה - לכן בואו נעשה משהו: נסכים על מה שאפשר להסכים. על מה אפשר להסכים? על שליטה ישראלית במעטפת השטחים, כולל בבקעת הירדן; על השארת ירושלים והפליטים מחוץ להסדר ועל המשך הבניה ברוב ההתנחלויות, כולל בירושלים רבתי.

האם יש לכך פרטנר פלסטיני? 18 שנים אחרי הסכם הביניים שנחתם ב-1993 למשך חמש שנים? שר החוץ וראש הממשלה וגם המציעים האחרים (מופז וברק), יודעים היטב שאין לכך שותף. כדי לרצות את האמריקנים, שגם הם יודעים היטב שאין להסכם כזה סיכוי, חלקם מציעים שעקרונות הסכם הקבע ינוסחו מראש, אך הביצוע יידחה. עד מתי? הם אינם משיבים, כנראה כי מטרתם אינה להגיע להסדר של ממש, אלא לטפל בבידוד הבינלאומי.

עושים הכל נגד הסדר קבע

כדאי לשים לב כי יש כאן כשל לוגי חמור. אם כדי להגיע להסדר ביניים יצטרכו לנסח קודם את עקרונות הסכם הקבע, ואפילו לקבל ערבות אמריקנית ובינלאומית לביצועם, מדוע אי אפשר להגיע להסכם קבע? האם מישהו מאמין כי ניתן לנסח הסכם קבע סודי? ואז לבצע רק הסכם ביניים? ודאי שלא. האם ניתן להסכים על עקרונות הסכם הקבע ולא ללוותם בלוח זמנים? ודאי שלא.

ההצעות להסדר ביניים הם פתיחה למסלול מוכר: צעדים חד צדדיים. אלה, בהכרח, לא יתנו תשובה של ממש, לא לישראל ולא לפלסטינים, כפי שהוכיחה הנסיגה החד צדדית מעזה. גם שם השתמש שרון באותו תרגיל: העולם רוצה תזוזה, ניתן לו משהו ובלבד שלא נאלץ להיכנס לדיון על הסדר הקבע.

כדאי לחזור ולעיין היום בהסכם עם מצרים, לפני יותר מ-30 שנה. הוא כלל גם התייחסות לשאלה הפלסטינית. בהסכם המסגרת, כפי שכונה פרק זה, הוצהר כי יטופלו "הזכויות הלגיטימיות של ערביי ארץ ישראל". אחרי הסדר ביניים לחמש שנים, כתוב שם, "יתנהל משא ומתן על המעמד הסופי" של השטחים.

עברו מאז שנים רבות. בשטחים גרו אז כעשרת אלפים ישראלים. היום יותר מ-300 אלף (לא כולל בשכונות של ירושלים

 הנמצאות מעבר לקו הירוק). הזמן שעבר מאז, נוצל על ידי ישראל לקביעת עובדות בשטחים, במאמץ להופכם לנצח לחלק מישראל.

לפלסטינים בשטחים, כידוע, אין זכויות של ממש והם חיים תחת כיבוש. זהו המקור לחוסר הלגיטימיות של ישראל. בזבוז זמן, דחיית הקץ, בצורת דיוני סרק על הסדר ביניים והתחמקות מהסכם קבע, לא משרת את שני העמים. לפחות לא את אלה שלא ויתרו על חיים זה לצד זה בשלום.

פרופ' אריה ארנון, מכון ון ליר