לרוץ להיערך לרעידת אדמה

שמי יאיר ישראל, נולדתי לפני 63 שנה ב"תילין" - כפר קטן בעמק הסוס שבמרוקו. ב- 1956 כשהייתי בן 12 ועוד נקראתי "יעיש", הגיעו לכפר בו התגוררה משפחתי פעילי עלייה של הסוכנות היהודית, כדי לשכנע את היהודים לעזוב את מרוקו ולעלות ל"ירושלים".

השליחים לא היו צריכים להתאמץ הרבה כי מרבית תושבי הכפר חיו באווירה יהודית של עליה, ורובם גיבשו בדעתם לעלות לארץ ישראל. כהכנות מקדימות, פעילי העלייה העבירו את יהודי הכפר, ביניהם משפחתי, לתחנת האיסוף בעיירה "אינזגן" ששכנה בקרבת העיר אגדיר, שם המתנו לשעת כושר כדי לעלות לארץ ישראל. אלא שיד הגורל רצתה אחרת, ושערי העלייה ננעלו עקב הלשנה, התוצאה הייתה שמשפחתי עברה להתגורר באגדיר בבית בן שתי קומות.

באגדיר התגוררה המשפחה שנתיים עד שהגיע הלילה הנורא מכל, הלילה ששינה את חיינו והפך את עולמנו. בתאריך 29.02.1960 בחצות הלילה, רעדה האדמה למשך 12 שניות ארורות, והעיר אגדיר נהרסה וקברה תחת הריסותיה. כ-15,000 תושבים, מתוכם כ-1,500 מהקהילה היהודית (שמנתה אז כ-3,000 יהודים) ניספו.

אני, נער כבן 15, התעוררתי בבהלה לצעקותיה של אמי: "תדליקו את האור". הושטתי את ידי להדליק את האור אך מה שהרגשתי היה הריסות וחורבן. ברגעים הראשונים לא הבנו מה קרה, עלטה כבדה שררה מסביב, וברקע צעקותיה ובכיה של אימי הקוראת לבנותיה, כל אחת בשמה, בהבינה שאסון מתרחש וחיי ילדיה בסכנה.

"אמא, באה הישועה"

באותם רגעים הבנתי שרעידת אדמה פקדה את ביתנו, אזרתי את כל כוחותיי והמשכתי לגשש בהריסות בניסיון להיחלץ עד שידיי מצאו פתח, בעוד ידיי אוחזות בפתח אמרתי לאמא את הביטוי שנחרט חזק בזכרוני "ממה, ז'את אל פרזה" שבתרגום לעברית משמעו "אמא, באה הישועה". בידיי המשכתי בניסיון להרחיב את הפתח עד שיכולתי להוציא דרכו את ראשי. מה ששמעתי מכל הכוונים היו צעקות ובכי כשמסביב עלטה גמורה.

"או שאתה נכנס לשיתוק או שאתה פועל מהאינסטיקטים".

החזרתי את ראשי לתוך מה שהיה ביתי עד לפני דקות ספורות, ואמרתי להורי שהאסון הוא של כולם. עד לאותו רגע, אמא חשבה שרק ביתנו קרס. חזרתי למלאכת הפינוי עד שהצלחתי להוציא את פלג גופי העליון. התיישבתי מזיע, מבולבל ומבוהל, בזמנים מהסוג הזה או שאתה נכנס לשיתוק או שאתה פועל מהאינסטיקטים ההישרדותיים, וזה מה שקרה לי.

בקשתי למסור לי את שתי אחיותיי התינוקות שנשארו בחיים. מסרו לי את אחותי יפה שהיתה בת תשעה חודשים ואותה הנחתי לצידי, את אחותי השנייה רותי, שהיתה בת שלוש הנחתי ליד. כשביקשתי לחלץ את אמא מבין ההריסות, היא לא הסכימה לצאת עד שנמצא את שתי האחיות האחרות, לילי ומרים, אותן לא שמענו, ולא ידענו מה עלה בגורלן מהרגע שהאדמה רעדה.

"ניסינו לצעוק ולקרוא להן בשמן אך אין קול ואין עונה"

אמא התחננה שנמשיך לנסות ולחפש ורק אחרי שהבטחנו, היא הסכימה שנחלץ אותה. חלק גופה התחתון היה קבור תחת ההריסות דבר שהקשה עלי ועל אבא למשוך אותה, לבסוף הצלחנו להוציאה כשבגדיה קרועים והיא חבולה. באותם רגעים היינו בטוחים שאנחנו עדיין נמצאים בקומה השנייה שבה התגוררנו, רק כשראינו מישהו עובר לידנו ובידו נר דולק. הבנו שאנחנו נמצאים בגובה הרחוב, כל ביתנו קרס לגובה המדרכה.

אמא המשיכה לבכות ולצעוק ולא הסכימה להתרחק מהריסות הבית עד שנוציא את שתי אחיותיי, בנותיה. אחרי לילה של בכי ודאגה, עם אור ראשון של בוקר אמא התחננה שנלך להביא לה את שתי בנותיה. אני ואבי יצאנו למקום בו עמד ביתנו ועכשיו היה לגל חורבות. ניסינו לצעוק ולקרוא להן בשמן אך אין קול ואין עונה, הבחנו שהתיקרה קרסה בשלמותה לאדמה ומעכה את מה שתחתיה.

גילינו גם שהפירצה ממנה יצאנו, היתה דרך ארון הבגדים שמתחת לתקרה. פתח זה דרכו הוצאתי את משפחתי נאטם בינתיים, הזזתי כמה אבנים והצלחתי להכניס את ראשי כדי לצעוק ולקרוא לאחיותי, אין מענה לקריאותיי. אבי ביקש להוציא בגד לאימי שכל בגדיה נקרעו בעת שמשכנו אותה מהריסות ביתנו. מצאתי בגד ושמיכה, שני פריטים שהיו כל רכושינו למשך הימים הבאים.

"60 מבני משפחתי נמנו עם הנספים, ובתוכם שתי אחיותיי לילי ומרים ז"ל".

לאמא חזרנו אבי ואני ללא בנותיה - אחיותיי. עד היום מהדהדות באוזני צעקותיה ובכייה שלא פסקו ימים רבים. בשעות הצהריים הגיעו חיילים שביקשו מאיתנו לפנות את המקום ולרדת לחוף הים. מבוהלים והמומים עשינו כל מה שהתבקשנו ללא ויכוח. בשעה שעמדנו על הכביש בצומת הנמל, עברה במקום שיירה של מכוניות שבאחת מהן ישב מלך מרוקו "מוחמד החמישי" שהגיע למוקד האסון.

אימי ביקשה ממני להביא מים כדי לשטוף את עיניה של אחותי רותי, שהיו סגורות מאבק ההריסות של הבית. מצאתי דלי בגינה של בית קפה סמוך, לקחתי את הדלי והבאתי מים מהים. שטפנו את עיניה ולשמחתנו היא פקחה אותן. לצד השמחה הקטנה התגלו לאיטם מימדי האסון - 60 מבני משפחתי נמנו עם הנספים, ובתוכם שתי אחיותיי לילי ומרים ז"ל שהיו צעירות ממני, שתיהן נקברו תחת הריסות ביתנו, ואני זוכר אותן היטב כל חיי.

בימים אלו אני באמצע מסע אישי הקרוי "ריצת החיים". מדובר במסע הנצחה לזכר הנספים של אותה רעידת אדמה וגם ביטוי להמשך החיים. לצד הסיפור האישי והטראומה, הצלחתי ברוך השם והקמתי משפחה וצאצאים, בתחביבי אני אצן מרתון והספקתי להשתתף בעשרים מרתונים בארץ ובחו"ל. במשך 6 השנים האחרונות

תכננתי את המסע הנוכחי, אני חוצה בריצה את שביל "חוצה ישראל" מתל דן שבצפון ועד אילת. החלטתי שהריצה הזו תהיה לקידום המודעות הציבורית והחברתית לנושא רעידות אדמה בישראל.

מאז האסון ועד היום אני רץ עבור כל אלה שלא זכו לראות ולצעוד על אדמת הארץ המובטחת. בסידור התפילה היהודי מתפללים ומבקשים שנהיה מוגנים מרעידות אדמה, אני צופה בתקופה הזו בתשדירי שרות לציבור הרחב בנושא היערכות לרעידות אדמה (חס ושלום), ובתוך כל זה אני מספר את סיפורי.

יש אנשים שכותבים ספרים, יש את נציגי הציבור והמשרדים האחראים שמנסחים תוכניות פעולה ומניעה, אני יודע לרוץ וזו דרכי להביע מסר, בתקווה שלא נדע ולא נחווה ושהאדמה תשקוט. חובתו של כל אזרח לדאוג למה שבתחומי יכולתו ואחריותו, לדרוש מהאחראים לסייע לו במיגון ביתו, לדאוג לפוליסת ביטוח ולדעת את כללי המינימום להתנהלות ברעש אדמה.

• יאיר ישראל ירוץ מרחק של 940 ק"מ ב-24 יום לאורך "שביל ישראל" מדן ועד אילת, במסע להגברת המודעות לסכנות של רעידות האדמה ובמטרה לעזור בגיוס הכספים להקמת "גן אגדיר" באשדוד, שם תבנה אנדרטה לזכר הרוגי הרעש במלאות 51 שנים לאסון. את "ריצת החיים" ו"גן אגדיר" מארגנת בהתנדבות עמותת "ברית יוצאי אגדיר".