קרסה לתוך עצמה
REM מוציאה אלבום חדש, בדיוק 20 שנה אחרי "Out of Time", האלבום שהפך אותה מחביבת הקולג'ים לתופעה גלקטית. חבל ש-"Collapse Into Now" דורך במקום במקום לטוס קדימה
כמעט כל להקה גדולה וותיקה מתחזקת שתי קבוצות מאזינים קבועות. הראשונה תטען בעלות על קורותיה המוקדמים, תהלל את חומרי הבוסר ולנצח תערוג לאיזו רוח נעורים חמקמקה וקשה לשחזור.
מעריצים אלה, על אף שימשיכו להאזין לאלבומים החדשים של ההרכב, יזוהו בדרך כלל עם המשפט: "אני מעדיף את החומרים המוקדמים שלהם". מטרת משפט זה בדרך כלל תהיה התנשאות בריאה על קבוצת המעריצים השנייה של אותה להקה, שהצטרפו לחגיגה מאוחר יותר ומעדיפים את חומריה הידידותיים לרדיו ולסביבה.
מייקל סטייפ. מונולוג ארוך ומעורער (צילומים: Gettyimages)
REM היא להקה כזו, קצת דו פרצופית ולא החלטית. בעוד קולגות כמו U2 יודעות כבר מזמן מי הקהל אליו הן מכוונות, נראה שהחבר'ה מאת'נס טרם החליטו את מי הם מעוניינים לרצות: את מי שהעדיף אותם ב-84', עת חרכו תחנות רדיו קולג'ים בטקסטים על מחאה ומלמולי שירה לא קוהרנטיים, או אולי את מיליוני המעריצים שהצטרפו לחגיגה אחרי "Out of Time", האלבום שהפך אותם לאגדת הרוק שהם היום?
אותו אלבום, שכלל כמובן את "Losing My Religion" (מאזיני הרדיו וצופי התכנית המיתולוגית "רואים 6/6" עוד זוכרים את שלטון האימים שהילך השיר המצויין הזה על כל מצעד פזמונים באזור) מציין בדיוק היום (ג') 20 שנים לצאתו.
אין דרך טובה לחגוג יומולדת מאשר לשחרר אלבום חדש: הזדמנות מצויינת לסכם 30 שנות יצירה ו-20 שנות הצלחה עולמית. במהלך תקופה זו התרחקו מהז'אנר שזוהה עימם יותר מכל והפכו ליקירי המיינסטרים, אבל לפחות גיבו זאת בשירים יפים וזכירים, על אף הקיטשיות הורודה והנימוחה באוזן. האלבום החדש, "Collapse into Now", מתהדר בהתחלה מצויינת, אם כי מעט שקרנית.
REM. קשה להכריז ששבה לכושר מלא
"Discoverer" הוא קטע פתיחה מצוין, אך הוא מפזר הבטחות שווא בנסיון בלתי אפשרי לשלב בין שירים אצטדיוניים ועדיין מעניינים מוזיקלית. כמוהו גם "Uberlin" הגראנג'י, אזכור לימי "Monster". לעומתם, "Oh My Heart" הוא שיר אקוסטי ומחושב יותר, מהסוג שאפיין את שנות האלפיים הדלות של REM, ויכול היה להיות קטע זניח באלבומים "Up" או "Reveal". אירוחו של אדי וודר ב-"It Happened Today", מעבר להיותו מושפע מחומרי הסולו המעולים של סולן פרל ג'אם, כמעט שלא מורגש ווקאלית, וחבל.
האלבום ממשיך להיות לא אחיד, לא רק ברמתו אלא בעיקר בחומריו החצויים. קשה להאמין ששיר כמו "Walk It Back" יפציר במאזין חדש להתאהב ולנבור בחומריה המוקדמים יותר של REM. מצד שני, גם שיר קצר, דחוס ומוצלח כמו "That Someone Is You" לא יגרום למאזינים מפעם למהר להכריז על שובה לכושר של הגדולה והחשובה שבלהקות האלטרנטיבה של שנות ה-80.
האזינו לשיר המשותף עם פטי סמית', "Blue"
לא שמדובר באלבום רע. המפיק ג'קנייף לי עשה כהרגלו עבודה מצויינת והצליח לשחזר מעט מהסאונד הראשוני של REM הבתולית, לצד מחוות רבות לשנות התשעים שלה. ועדיין, שחרורו, בדיוק ביום הולדתו העשרים של האלבום שהפכם לתופעה מוזיקלית רק ממחיש, אם לא את הדעיכה אז לפחות את הדריכה במקום, שממנה איש אינו יוצא נשכר. לא הם ולא אף פלח ממעריציהם.
חבל, כי הרצועה "Blue", המגיחה בסוף האלבום, שווה האזנה לכולו. שירתה הערבה-יחסית של פטי סמית' (שכבר שיתפה פעולה עם ההרכב בעבר, בשיר "E-Bow The Letter" מ-96') נחתכת על ידי מונולוג ארוך ומעורער של סטייפ, מעין קטע ספוקן- וורד מגורען. זו הרצועה המעניינת והטובה ביותר באלבום וככזו, היא מוסיפה להבליט את חוסר החידוש שבאחיותיה הפחות מיוחדות. חברי REM הביטו בעצמם בראי ההסטוריה ומבלי שהתכוונו, התמוטטו אל העכשיו, הגנרי והסתמי.
Collapse into Now" ,REM", לב מדיה גרופ
