פמיניזם דור 4
המאמץ הפמיניסטי צריך לחזור ולעסוק בנושאי הליבה שהטרידו את המפגינות בניו יורק לפני 100 שנה: תעסוקה, שכר הוגן וייצוג פוליטי הולם. הייצוג של הנשים בפוליטיקה בארץ לא מספיק
בימים האחרונים נשמעו קולות פמיניסטיים מרוממי רוח, ביחס לאפשרות שבבחירות הכלליות הבאות תעמודנה בראשות מפלגות המרכז ושמאלה נשים: ציפי לבני, שלי יחימוביץ וזהבה גלאון. הפטאליסטים שבקרבנו יכולים לייחס את העיתוי הזה לכך שהיום חוגג העולם 100 שנים לציון יום האשה הבינלאומי כאירוע חוצה גבולות ולאום. "הר הבית בידינו"? אחיות יקרות, אפשר להניח את הנשק?
שנית, מפני שבחינה לעומק של מעמד האישה ברטרוספקטיבה של מאה שנים מעלה שהמצב אכן השתפר, אך רק במעט.
צר לי לקלקל את התרוממות הרוח החגיגית הזו. ראשית, מפני שעל שלוש הנשים המרשימות הללו לעבור קודם כל פריימריז בתוך מפלגותיהן.
ישראל 2011
נשים בישראל - עובדות יותר, מרוויחות פחות
אביטל להב
לקראת יום האישה הבינלאומי שיחול מחר, חושפת הלמ"ס נתונים עגומים על מצב הנשים העובדות. למרות שמספרן במשק כמעט זהה, מרוויחות הנשים בממוצע 6,280 שקל לעומת משכורת ממוצעת של 9,526 שקל לחודש אצל הגברים
ב-8 במרס 1911 צויין יום האשה הבינלאומי הרשמי בפעם הראשונה ברחבי העולם עוד בטרם, בל נישכח, ניתנה זכות הצבעה לנשים באמריקה. הובילו ליום זה אירועי מחאה מאורגנים של נשים, שראשיתם בשלהי המאה ה-19, בניו-יורק. כך למשל, ב- 8 במרס 1857, פתחו מאות פועלות טקסטיל בשביתת מחאה כנגד תנאי ההעסקה הגרועים שלהן והתגמול המשפיל. המפגינות פונו ללא רחם על ידי משטרת ניו יורק, אולם אומץ ליבן ונחישותן הטביעו חותם בדעת הקהל, ובעיקר בקרב פעילות פמיניסטיות שהחליטו להנציח את המאורע כסמל למאבק נשי.
חמישים שנים מאוחר יותר, ב-8 במרס 1908 צעדו רבבות נשים, שוב ברחובות ניו יורק, בתביעה לקצר את יום העבודה, לשפר את שכרן ולקבל זכות הצבעה, שאפילו אז עוד לא הייתה נחלתן. מאז ועד היום, השתנה העולם ללא היכר, ונשים רבות הטביעו חותמן על סביבתן, לרבות בישראל, ביניהן ניתן למנות את אינדירה גנדי, מרגרט תאצ'ר, גולדה מאיר, אנגלה מרקל, ג'וליה גילארד, דילמה רוסף, הילרי קלינטון ועוד ועוד נשים בצמרת התקשורת, הכלכלה והתרבות.
באמריקה, ערש התהוות התנועה הפמיניסטית, נבחר לראשונה נשיא שחור להנהיג את העולם החופשי, ואשה מכהנת בתפקיד מזכירת המדינה. אולם, אפילו שם, ייצוג הנשים בפרלמנט על שני בתיו הוא רק כ-16% ורק 15% מהמנהלים הבכירים בתאגידים האמריקאים הבכירים הן נשים.
ואצלנו, ההתקדמות בתחום מעמד האשה בולטת רק בכל מה שקשור לשוויון פורמאלי שהוא בעיקר תולדה של חקיקה נמרצת ופסיקה פורצת דרך. בין ההישגים ניתן למנות את חוק חינוך חובה, חוק השירות הלאומי, חוק שוויון זכויות האשה, חוק שכר שווה לעובדת ולעובד, חוק גיל פרישה שווה לעובדת ולעובד, חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, חוק ייצוג נשים בדירקטוריונים ציבוריים ועוד.
אולם, למרות החקיקה הנמרצת, הדרך לשוויון הלכה למעשה עוד ארוכה. שכרן של הנשים בישראל עדיין נמוך משכרם של הגברים, 56% ממקבלי קצבאות הבטחת הכנסה בישראל הן נשים, חצי מיליון נשים בישראל מוגדרות עניות, כי על אף שהן משכילות היום יותר מבעבר, הן עוסקות במקצועות 'נשיים' שבהם השכר נמוך.
למרות גולדה, לבני, איציק וביניש
אכן, היו לנו כבר ראש ממשלה אשה, מועמדת לראשות ממשלה, יו"ר כנסת, ויש לנו נשיאה בבית המשפט העליון. אבל, למרות זאת, עדיין סובלות הנשים מתת ייצוג בכנסת ישראל .שיעור הנשים בכנסת הנוכחית מעט גבוה יותר מקודמותיה, אך ישראל נמצאת במקום ה-57 בעולם בייצוג נשים בפרלמנט ובמקום ה-84 במספר השרות, כשרק המדינות המוסלמיות מאחורינו, וגם זה כנראה די זמני.
הצלחת הנשים היחסית בפוליטיקה, התאפשרה הודות למדיניות מוצהרת של העדפה מתקנת, והן מחויבות לכן להעמיק ולשכלל את הכלי עבור הבאות אחריהן. בהעדפה מתקנת יש קודם כל הכרה באי השיוויון בין המינים, ובכך שתת הייצוג נובע מאפליה מתמשכת, בין אם גלויה ובין אן סמויה על רקע מגדר. משמעה של הכרה זו היא כי חברה דמוקרטית לא יכולה להשלים עם מצב בו מחצית מאוכלוסיתה אינה מיוצגת נאמנה במוקדי קבלת ההחלטות, ואף אינה יכולה לוותר על הפוטנציאל הכלכלי של מחצית מההון האנושי שאינו בא לידי מימוש.
המדינות הסקנדינביות היו הראשונות שנקטו מדיניות של העדפה מתקנת לנשים, ושיעור המינימום של מכסת הייצוג לנשים במפלגות שם עומד היום על כ- 40%. בשבדיה, למשל, מקובלת במפלגות רבות "שיטת הזיגזג" לבחירת רשימת המועמדים לפרלמנט, במסגרתה משובצים ברשימות המפלגות לסירוגין גבר ואשה.
פמיניזם גם למסעודה משדרות
ראשיתה של המחאה הפמיניסטית, ומאוחר יותר המניפסטציה הפוליטית שלה על ידי מנהיגות התנועה הפמיניסטית באמריקה ובאירופה, היתה נטועה בהכרה שאי השוויון נטוע במנגנוני שיח ונהגים תרבותיים הפועלים במטריצה של אי שוויון אתני, כלכלי ופוליטי. או בניסוחה של המפורסם של סימון דה בובואר "אשה לא נולדת אשה, אלא נעשית אישה". בכך בדיוק טמון ההבדל בין 'מין' ובין 'מגדר'.הכרה זו זיהתה את המקורות האחראיים לאי השוויון בחברה ובכלכלה, קודם כל בסוגיות של תנאי עבודה, שכר, וייצוג פוליטי, ורק מאוחר יותר גם בהבניות תרבותיות ותקשורתיות.
בשנות קיומה התהוותה בישראל פעילות פמיניסטית עניפה ומבורכת המונה עשרות רבות של ארגונים ועמותות ששמו להן כמטרה להילחם באי השוויון. לצערי, השיח הפמיניסטי בישראל מצטמצם בעשור האחרון להקשרים צרים יותר של מין, ולאו דוקא של מגדר, והוא נסוב בעיקר סביב סוגיות של אלימות במשפחה, הטרדות מיניות ואונס. אין כמובן להקל ראש בחומרת התופעות הללו, ולא גם בתרומה של העלאתם לראש סדר היום, ואולם ההזנחה של המסגרת הפוליטית חברתית בשיח אינה מקדמת אותנו באמת. במקום להתמקד בשורש הבעיה, מתמקדים בסימפטומים שלה.
תחת זאת, יש לטפל בתשתית העומק החברתית האחראית לכך שהעמדות הבכירות (הצד של המטריד) מאוכלסות בעיקר על ידי גברים, שנשים עדיין נתפסות כ"מפרנסות שניות", זוכות לשכר נמוך ותלויות יותר לכן בבעליהן, ולתבוע סבסוד למעונות יום, יום חינוך ארוך והכרה בהוצאות על מטפלת, שיוציאו נשים מהעוני ויכניסו אותן אל מעגל העבודה.
המאמץ הפמיניסטי דור 4 צריך לחזור ולעסוק בנושאי הליבה שהטרידו את המפגינות בניו יורק לפני מאה שנה: תעסוקה, שכר הוגן וייצוג פוליטי. התמקדות בנושאים הללו תתרום גם להרחבת השיח הפמיניסטי והנגשתו אל קהלים שמעבר לגבולות נחל האיילון, אשר מקומן נפקד עד היום בקרב התנועות הפמיניסטיות המוסדיות.
ד"ר יפעת בן חי-שגב, מנכ"ל הועדה למדרוג ומרצה לתקשורת באוניברסיטת בר-אילן
לפנייה לכתב/ת 
איציק ולבני. האשה הראשונה שכיהנה כיו"ר הכנסת, ליד יו"ר האופוזיציה
צילום: גיל יוחנן
ד"ר יפעת בן חי-שגב
מומלצים
