מבחינתי, יום האשה הוא יום הבושה
בכך שאנחנו לא מפסיקות לדבר על כמה קשה ועל חוסר השוויון, אנחנו רק מזיקות לעצמנו, מגבירות את המודעות והקבלה של חוסר השוויון ויוצרות את התחושה שאנחנו מסכנות
עזבו את כל הספרים, המעצבות, חנויות הבגדים ושאר הירקות שממציאים לכבודי, האשה המסכנה שלא מרוויחה מספיק, מבצעים פיקטיביים בסגנון "קני ארבע שמלות (ב-500 שקל כל אחת) קבלי צמיד איכותי (צמיד בגרוש שיכולתי להכין בעצמי)". עזבו את הרדיו שמזמר בשירים קיטשים והדבילים במיוחד לכבודי, האשה הרומנטית שרק רוצה אהבה או לכייף, במקרה הטוב. גם בפייסבוק שולחים לי הזמנות להופעות לכבוד יום האשה, וגם הנחה לטיפול פנים קוסמטי פלוס גבות פלוס מסאז' מרגיע, כי ידוע שנשים צריכות להתיפייף ואז לסיים את היום במסאז', כי הן לא רגועות וסובלות מעודף רגשנות, מצבי רוח משתנים ועצבים, במיוחד אם הן במחזור.
עכשיו אני עצבנית, וזה לא היום הזה של החודש. נמאס לי מהתדמית הזאת שאנחנו, הנשים, מתחזקות. תדמית שמתאימה אולי לשנות ה-80. נדמה לי שדברים השתנו מאז. אם אתן רוצות לשרוף חזיות בכיכר העיר אני מצטרפת, אבל למה צריך יום מיוחד להזכיר לכולם כמה אנחנו חלשות ולא מרוויחות אותה המשכורת? שמעתם פעם על יום העובד הסוציאלי? לא שמעתם, והסיבה היא שנהוג לומר עובדת סוציאלית בעיקר אם מדובר במסכנות, שכר מינימום והבטחת הכנסה.
כמו העובדים הסוציאליים, גם אנחנו לא צריכות את יום ההתבכיינות הזה. כל יום הוא יום טוב למחות על חוסר שוויון ואי צדק. אבל ביום האישה מה בעצם אנחנו רוצים להגיד? שאנחנו קיימות? שאנחנו מרוויחות פחות? או שאנחנו נשים שרוצות להתפנק במסאז' כל חיינו ולא לעבוד?
ואולי זה סתם תירוץ, כמו יום האם, או יום האהבה (העברי והלועזי) לקבל פרחים, מתנות ולמשוך תשומת לב?
רוצות שוויון? בואו נחגוג יום אהבה פעמיים, פעם אחת הנשים חוגגות את אהבתן לגברים שלהן ובפעם השנייה הגברים חוגגים לנשים, כמו ביפן.
את היום הזה אני לא חוגגת. ביום הזה אני מתביישת בנו, הנשים. בעיניי היום הזה רק משפיל אותנו. כמעט כמו הפרסומת הדבילית שנועדה להגביר את המודעות לסרטן השד וקראה לנו לכתוב איפה אנחנו שמות את התיק שלנו ולהשתמש במיניות שלנו (כי כידוע, זה מה שנשים מניפולטיביות עושות, והנה הזדמנות לאגד את כל הנשים המניפולטיביות, שהרי הן כל הנשים על פני כדור הארץ). יופי אז השגנו את תשומת ליבם של הגברים בארץ לגבי התיקים שלנו והקיום המיני שלנו, כאילו שהם לא ידעו שאנחנו קיימות קודם. איך זה גורם ליותר נשים לעשות בדיקת שד, אין לי מושג, אבל יש לי הרגשה שכמות הסטוצים עלתה פלאים באותו שבוע.
קשה לכולם, נקודה. המציאות היא קשה
אני לא צריכה ערב זמרות נוּגה ושירים על כמה קשה להיות אשה בעולם של גברים. אני לא קונה את זה. קשה לכולם, נקודה. המציאות היא קשה, אין מספיק מקומות עבודה, השכר במשק נמוך, ההוצאות גבוהות, קשה - ולא רק לנו, הנשים. בכך שאנחנו לא מפסיקות לדבר על כמה קשה ועל חוסר השוויון, אנחנו רק מזיקות לעצמנו, מגבירות את המודעות והקבלה של חוסר השיוויון ויוצרות את התחושה שאנחנו מסכנות. אם אנחנו לא רוצות שיתייחסו אלינו כמסכנות אלא כשוות, חייבים להפסיק את זה.
בואו נאמר את האמת: נשים מצליחות כמו גברים, יכולות להשתמש ביופי ובמיניות שלהן לטובתן לפתיחת דלתות, קבלת קידום, העלאה במשכורת (תסלחו לי הצדיקות שאינן מעפעפות עיניים או מתהדרות במחשוף). וכן, גם גברים יכולים, בקטע הזה אנחנו כמעט שווים.
לא מבינה למה אני צריכה לשיר עם עוד נשים במעגל
אז עשו לי טובה, אל תזמינו אותי לעוד "ערב מעגלי שירה נשית" לכבוד יום האשה. למרות הפירוט על האירוע, אני לא מבינה למה אני צריכה לשיר עם עוד נשים במעגל ואיך זה ייתן לי כוח. אני לא קונה את הבולשיט הזה שרק נשים יכולות להבין נשים. אני נהנית לפטפט עם הגברים באותה מידה כמו עם נשים, לפעמים אפילו יותר, זה תלוי באדם ובאופי עצמו.
מה עוד שרוב בעיות אי הבנה והסכסוכים הם עם חברותיי הנשים, וזאת מהסיבה הפשוטה שעם גברים בדרך כלל זה או כן או לא, החלטי ונחרץ. אנחנו הנשים משום מה מתאמצות להישאר חברות גם אם לא.
אני גם לא מתכוונת לרקוד "אל החופש" עם עדת הנשים ב"רוקדות עם זאבים". ונמאס לי שמזמינים אותי לסופשבוע של דיאטה לנשים בלבד, מתוך הנחה שרק נשים עושות דיאטה. אם לא שמתן לב כל האירועים נטולי הטסטוסטרון האלו, גם הם סוג של אפליה. בכלל, כשיש גברים יותר מעניין. ואל תגידו לי שכשאין גברים אין מתח מיני כך שקל יותר להתבונן פנימה ושזו המטרה - זה סתם חפירה.
מביתי אני מאחלת יום האשה שמח לכל חברותיי שחוגגות באי אלו אירועים המיועדים רק לנשים שיבקשו אחר כך שוויון. אני ביום המסכנות הזה מעדיפה להסתגר בבית. תודיעו לי כשתעבור מתקפת הפמיניזם המטעה הזו.
לפנייה לכתב/ת 
