העבודה היא חייהם: קשה לפרוש לפנסיה
בנימין בן אליעזר הפך משר עסוק לח"כ, חלה ואושפז. פסיכולוגית תעסוקתית: "להרבה עובדים מבוגרים פרישה היא טראומה, וככל שהתפקיד מספק וטוטאלי,זה יותר גרוע". "מי שיכול להמשיך לעבוד, ממשיך", אומר פסיכולוג לגיל המבוגר
בנימין (פואד) בן אליעזר הצליח להפתיע לא מזמן את הברנז'ה הפוליטית: כולם ידעו שמפלגת העבודה על סף פילוג, וייתכן שחלק משריה יצטרכו לעזוב את הממשלה. אבל אפילו בפמלייתו של פואד לא ניחשו שדווקא הוא יהיה בין העוזבים. הוא שר נצחי, לחשו באותו שבוע במסדרונות הכנסת, בסלון וברשתות החברתיות, ושאלו: איך הוא יעזוב את התפקיד? ושמעתי גם אנשים שאמרו: "זה יהרוג אותו".
אי אפשר היה שלא לחשוב על כך השבוע, כשבן אליעזר, אושפז במחלקה לטיפול נמרץ באסף הרופא בשל דלקת ריאות. פואד הוא בן 75, ולא מעט מבני גילו נכנסים ויוצאים מבתי החולים כל העת. רבים מקווים כי כך יקרה גם איתו - שייצא מבית החולים כשם שנכנס אליו.
עם זאת נשאלת השאלה מדוע הוא קרס דווקא עכשיו? בן אליעזר שימש כשר ב-14 מתוך 19 השנים שמאז מינויו הראשון לשר השיכון, כולל 6 השנים האחרונות. המעבר משגרת יומו התובענית של שר - שעובד 18 שעות ביממה, 6 ימים בשבוע, לעבודתו של ח"כ, שמגיע לכנסת לכמה שעות 3 ימים בשבוע, 7 חודשים בשנה - הוא מעבר חד מאוד.
במקרה של פואד, המעבר התרחש באופן פתאומי, ולא ממש מבחירה. מה זה עשה לו? והייתכן ששני האירועים קשורים זה לזה?
עבד במפעל, יצא לפנסיה, חלה ומת
"יש תופעה ידועה: אנשים מבוגרים שיוצאים לפנסיה, או מפחיתים עבודה - קורסים נפשית, ולעתים קרובות זה מלווה במחלה", אומרת ל-ynet הפסיכולוגית התעסוקתית אורלי צדוק, "לצערי, זה קרה לסבא שלי. הוא היה פועל במפעל, אבל היה לו תפקיד אחראי ותובעני והוא עבד הרבה שעות והיה קשור לעבודתו. הוא לא שמח לצאת לפנסיה, וזמן קצר אחרי הפרישה, חלה ונפטר. העבודה הייתה הוא והוא היה העבודה, ובלעדיה - הוא לא היה מסוגל להמשיך".
צדוק מציינת כי מהבחינה הזו "אין הבדל בין מי שיוצא לפנסיה, מי שמפוטר בגיל מבוגר וכבר לא מוצא עבודה ומי שממשיך לעבוד הרבה אחרי גיל הפרישה ובשלב כלשהו נאלץ להפסיק. פרישה היא כמעט תמיד אירוע טראומטי. התופעה הזאת הולכת ומתעצמת ככל שהעבודה היא דבר טוטאלי ומילאה תפקיד מרכזי בחיים. אין ספק ששרים בממשלה הם אנשים כאלה, בוודאי שר כמו פואד ששימש בתפקיד הרבה שנים ולפי איך שהוא מתואר בתקשורת, היה 'בולדוזר' של עשייה".
"אפילו המילה 'לפרוש' מראה שזה שלילי
העובד הממוצע - שלא כמו בן אליעזר ובכירים אחרים - צריך את הפנסיה כדי לשרוד כלכלית. הפנסיה נחשבת כיום לזכות יסוד, והמאבק על קיומה הוא אחד המאבקים החברתיים החשובים ביותר. אבל כאשר הפרישה מגיעה - רבים מהעובדים אינם רוצים בה.
"לפנסיה יש חשיבות לחברה, אבל אפילו המילה 'פרישה' מראה שהיא לא טובה לפרט", אומר יעקב לומרט, פרופסור אמריטוס לפסיכולוגיה של הגיל המבוגר באוניברסיטת תל-אביב. "רוב האנשים שלא פורשים הם אלה שיכולים להרשות לעצמם: פוליטיקאים, אנשי עסקים, רופאים במרפאה פרטית, פסיכולוגים, עורכי דין. במשרדי עורכי הדין היוקרתיים אתה רואה אנשים בני 80 ויותר שממשיכים לעבוד".
לעומתם, אומר לומט, "רוב אלה שפורשים הם אלה שזה נכפה עליהם: עובד במפעל או במשרד, שתלוי במעסיק שלו, שמעדיף את הצעירים שמחכים לתפוש את מקומו. עבודה נותנת משמעות לחיים. לפי פרויד, שני הדברים המרכזיים בחיים הם עבודה ואהבה. אהבה זה הרבה יותר ממין ועבודה זה הרבה יותר מכסף. המקצוע, מה שאתה עושה, זה חלק עמוק מהאישיות. ברור שקשה לאנשים לפרוש, במיוחד אנשים עם עבודה משמעותית".
יש מתאם בין עבודה בגיל מבוגר לבריאות
עם זאת, מסייג לומרט, לא ברור עד כמה הקושי בפרישה והפחתת עבודה מתבטא גם בפגיעה בריאותית. "זה תחום אפור", אומר לומרט, "הפגיעה הבריאותית נפוצה יותר דווקא אצל צעירים, בני 40 או 50, שמפוטרים מעבודה קבועה. ההלם במקרה כזה הוא קשה ויש הרבה מקרים שהם חולים פתאום במחלות קשות. לגבי מבוגרים, קשה לדעת, כי המצב הבריאותי שלהם קשה בלאו הכי.
"יכול להיות שהעיתוי הספציפי של התפרצות המחלה מתרחש כשהאדם מפסיק לעבוד, אבל גם זה לא בטוח. יש קורלציה בין עבודה עד גיל מבוגר לבריאות טובה. אבל יכול להיות שזה קשור לדברים אחרים, לעובדה שרוב אלה שממשיכים לעבוד הם משכבה כלכלית-חברתית גבוהה, ומצבם הבריאותי ממילא יותר טוב".
יש גם מקרים הפוכים? של אנשים שחולים עד שהם יוצאים לפנסיה או מפחיתים בהיקף עבודתם, ואז הם מבריאים?
"זה המודל הרפואי הקלאסי, ובגלל זה הרופאים ממליצים לאנשים מבוגרים לא לעבוד הרבה שעות. ברור שעבודה מעייפת את הגוף. אבל אני לא חושב שזה עניין נפשי, שאנשים מבריאים כי הם שמחים לצאת לפנסיה. רק אנשים מעטים מבסוטים להפסיק לעבוד".
איזה סוג של אנשים?
"מצד אחד, כאלה שלא עשו עבודה משמעותית ומחכים להיפטר מהעבודה ולנוח. מהצד השני, אנשים, לרוב ברמת השכלה גבוהה, שמפתחים תחומי עניין מגוונים והפרישה עבורם היא הזדמנות לעסוק בדברים שלא הספיקו כשעבדו. מי שצמא דעת ולא הספיק לקרוא וללמוד כמה שרצה. ומי שהיה, לדוגמא, רופא, אבל כשהיה צעיר חלם גם להיות מוזיקאי, ועכשיו יש לו זמן לנגן".
לא על הכסף לבדו יחיה העובד
"ככל שאדם יותר 'וורקהולי' יותר קשה לו לפרוש", אומרת גם צדוק, "לאנשים שבשנים המאוחרות של הקריירה לא הייתה עבודה קבועה, שהיו מובטלים תקופות ארוכות או החליפו עבודות, הפרישה עשויה להיות קלה יותר, כי הם פיתחו תחביבים, שמרו על חברויות, השקיעו יותר במשפחה, וגם פיתחו גמישות שמאפשרת להם להסתגל למצבים חדשים, כולל מצב של פחות עבודה. מהבחינה הזאת, לנשים יותר קל לפרוש מאשר לגברים".
האם יש יחס ישר בין הסטטוס של העובד לעוצמת הטראומה? אפשר לקבוע שעובדים בכירים נפגעים יותר מהפסקת עבודה?
"לא בהכרח. יש אנשים בתפקידים בכירים שהעבודה שוחקת אותם, שנמאס להם והם רוצים לפרוש, ויש אנשים בתפקידים פשוטים, כמו סבא שלי, שנקשרים לתפקיד. זה תלוי בשאלות אחרות: עד כמה העובד מוערך במקום העבודה שלו ואוהב את האנשים שם, עד כמה הוא מתעניין בעבודה, עד כמה הוא מרגיש שהוא יוצר משהו חדש, שהוא משפיע, וגם מה החלופות: האם יש לו תחביבים, עיסוקים מעניינים שהוא חלם לעשות, חברים, ילדים, נכדים? כל אלה לא קשורים בהכרח למעמד".
צדוק מדגישה כי התפישה שאנשים עובדים רק בשביל הכסף פשוט לא נכונה. "הצורך לצאת מהבית ולעשות משהו חשוב לפחות באותה מידה", היא אומרת. "אנחנו אוהבים להיות עסוקים, לא להתבטל. קח, לדוגמא, תינוק או פעוט: לכאורה, מה מפריע לו לשבת כל היום, לאכול ולישון? אבל הם רוב הזמן עסוקים במשהו, משחקים, מתרוצצים, חוקרים את העולם. יכול להיות שהצורך בעשייה נובע ממקור הישרדותי, אבולוציוני: האנשים הפעלתניים שרדו ואלה שהיו עצלנים ורצו כל היום לשבת במערה, מתו. אבל קיומו של הצורך הוא עובדה קיימת".
"לכן אני ממליצה למי שמתקרב לפרישה: תיערך לה. חפש חלופות לעבודה. אם הפנסיה תהיה לשבת בבית ולבהות בתקרה, היא סיוט והיא מסוכנת לבריאות הנפשית והגופנית שלך, ואף לחייך. אם אתה עובד הייטק שיש לו רצון לעזור לאחרים, לך להתנדב. ופגשתי כאלה. פגשתי אדם שעבד בתעשייה, ופרש בגיל מוקדם, ואהב אומנויות לחימה והלך ללמוד ולהתאמן, והיום הוא הרבה אחרי גיל הפרישה ועדיין עוסק בהן".
"גיל הפרישה הוא עניין שרירותי"
האם לקושי לצאת לפנסיה יש פיתרון? לומרט - שכפסיכולוג, מסתכל על הדברים מזווית הראייה של הפרט - סבור שהפיתרון הוא ביטול גיל הפרישה. "צריכה להיות אופציה לצאת לפנסיה, אבל קביעת הגיל היא עניין שרירותי", הוא אומר, "מי קבע שמעל לגיל מסוים לא צריך להמשיך לעבוד, ולפי מה קובעים את הגיל? למה לא לקבוע שכל עובד יכול לפרוש כשהוא מרגיש שהוא לא יכול יותר לעבוד, במקום לקבוע גיל אחיד לכולם? זה דיון שמתקיים כיום בעולם המערבי. באוניברסיטאות בארצות הברית ביטלו את גיל הפרישה לגמרי, כל מרצה פורש מתי שנוח לו".
גיל הפרישה נותן לאנשים עוגן של ביטחון כלכלי. הרוב מחליפים כיום מקומות עבודה רבים בחייהם ולמבוגרים יותר קשה למצוא עבודה. יש אנשים שנשארים תקופות ארוכות בלי עבודה אחרי גיל 45 או 50, ובוודאי שלא ימצאו אחרי גיל 67. מה הם יעשו אם לא יהיה גיל פרישה?
"אין ספק שצריכה להיות מערכת סוציאלית שתגן על אנשים בלי עבודה. לא בטוח שלכפות על כולם לצאת לפנסיה בגיל מסויים זה הפתרון".
לפנייה לכתב/ת 
