צדקת הניצחון, לא הדרך: שמעון מזרחי ראוי לפרס
למרות הזחיחות והיהירות שהפכו את 'הקבוצה של המדינה' ל-'קבוצה מעל המדינה', יו"ר מכבי ת"א הצליח במקומות בהם אחרים נכשלו. הבעיה לא טמונה בתוצאה הסופית, אלא בדרך. וגם: מדוע מיאמי היט חשפה את תרבות הספורט האמריקנית במערומיה? המנצחים והמפסידים של השבוע
המנצח הראוי - שמעון מזרחי
הדעות חלוקות והרוחות סוערות, אך בכל זאת, כדאי לציין לפני הכל את השורה התחתונה: לשמעון מזרחי מגיע לקבל את תואר חתן פרס ישראל בספורט.
מכבי תל אביב הגדולה החלה לפרוח בתום עידן הגנרלים של שנות ה-70, בתקופה שאחרי מלחמת יום הכיפורים בה נמאס לנו להיראות בעולם כעם לוחם, שלב בו רצינו ייצוג שונה בגלובוס. לא עוד משה דיין ואריאל שרון במדים, אלא רינה מור כמלכת יופי, יזהר כהן על בימת האירוויזיון וטל ברודי בווירטון.
שמעון עם שאראס. הפך את מכבי לשגרירה חיובית של ישראל (סהר רחמים)
מזרחי הפך את האימפריה הקטנה שלו, לשגרירה הכי חיובית של ישראל ברחבי אירופה. הישגיה של מכבי ת"א שימחו וריגשו מדינה שלמה, ובניגוד למה שיאמרו המקטרגים והשמחים לאיד, זה כל מה שהיא ניסתה לעשות, לפחות ברמה הבינלאומית.
שמעון מזרחי הצליח במקום בו אחרים נכשלו. הוא היה לראשון שהציב תרבות אמיתית של ניהול ספורט שאחרים ניסו לחקות (תשאלו את דני קליין). היחיד שהצליח להביא לכאן אירועים בין לאומיים בתקופות קשות, ולבודד שהשכיל לייצר מוצר מצליח אמיתי לאורך שנים. אך משום מה, האיש שהפך את הצהובים ל'קבוצה של המדינה', לא שם לב שבדרך היא הפכה ל'קבוצה מעל למדינה'.
מזרחי וישראל - הקווים מקבילים
משהו בהתנהלות של שמעון מזרחי, מזכירה את הלך הרוח שדבק בישראל לאחר מלחמת ששת הימים. ב-1977 מכבי ת"א הצליחה לכבוש כל מה שחשקה בו,אם משהו עומד בעוכריו של היו"ר הכל יכול, היא אותה יהירות שרמסה לאורך שנים כל מה שמסביבו וכל מי שניסה להתנגד למכבי. קידוש הניצחון ולא הדרך, הוביל לסימנים שחורים בהיסטוריה של הצהובים (אולסי פרי, מוני פנאן). בזחיחות שנוצרה מהתהילה האדירה, יצר מזרחי אנטגוניזם שספק אם קיים בתחום אחר. הפרצוף החמוץ על הכסא ליד הספסל, היווה סמל שלילי.
לקח לו שנים, אם בכלל יש יאמרו, כדי להבין שמשהו פה השתבש, שיש צורך בשינוי מהבסיס. שהפגיעה בכדורסל הישראלי היא גדולה מדי, שיצירת אלילים כגון פיני גרשון - לא חשובה ההתנהגות ופליטות הפה, העיקר הניצחונות - מנתקת את הקבוצה מהמדינה וששלטון יחידני אינו יכול לעבוד.
זה אמנם היה מאוחר מדי, אבל נראה כי האסימון נפל. לראיה, אפשר לציין את הסכמתו לשיטת הפיינל פור, שאמנם משמשת כפלסטר זמני, אבל לראשונה הולכת לקראת הקבוצות האחרות. או אולי את סיום דרכו של פיני גרשון, שהיה למאמן הראשון שהולך הביתה בגלל דרך ולא בגלל התוצאה הסופית.
שמעון מזרחי, האיש הכל כך שנוי במחלוקת הזה, הוא האנטי קונצנזוס בהתגלמותו. אבל בסופו של דבר הוא יצר כאן מהפכה. ממדינה ללא גבולות, הפכנו למדינה שנמצאת על המפה. אפילו אם זה היה לרגע בודד, אפילו אם מה שבא אחריו היה שגוי בחלקו - על רגע קטן של אושר לאומי, שמעון מזרחי ראוי.
המפסידה הלא ראויה - מיאמי היט ותרבות הספורט האמריקנית
תרבות הספורט האמריקנית נתפסה השבוע, לפחות בעיני המתבונן מבחוץ, במלוא מערומיה. מסתבר שעם כל הרצון שלנו ליצור סביבה ספורטיבית אשר שואפת להידמות לה, בסיסה של אותה תרבות היא למעשה פרימיטיבית, שוביניסטית ומפספסת לעיתים את המטרה.מאמנה של מיאמי היט, אריק ספולסטרה, סיפר לאחר ההפסד לשיקגו בולס כי שחקניו בכו בחדר ההלבשה. בכלל לא בטוח אם הסיפור נכון לגמרי, או שמא הוא רק ראה ניצוץ בעיניהם, אבל הוא - וגם אף אחד לא מחוץ למחוזות 'הדוד סם' - לא שיער בדעתו את גודל הרסיסים שנוצרו מהאירוע אשר נקרא "משחק הבכי", או בשמו היותר פופולרי - "קריי-גייט".
אריק ספולסטרה. מה בסך הכל הוא אמר?! (צילום: רויטרס)
אז מה ריבונו של עולם כבר קרה? כמה שחקנים, חלקם אולי הטובים בעולם, בכו? ביג דיל. אצלנו סיפור שכזה היה ודאי מתקבל באמפתיה, כזו שאומרת "וואלה, חשובה להם מהקבוצה". אבל לא באמריקה, לא במדינה שגיבוריה מתומצתים לקליפ מושלם בחמש דקות, נטול רבב ונטול דופי.
הקיצוני מכולם בתגובתו היה מאמן הלייקרס, פיל ג'קסון, שאמר: "אם הם רוצים לבכות, שיילכו לשירותים, פה זה ה-NBA, אין פה מקום לילדים". המשפט הארסי הזה הגיע לאחר כותרות בומבסטיות ומעליבות בכל כלי התקשורת, שניפחו את הסיפור מעבר לכל פרופורציה.
כי בסופו של דבר, מדובר למעשה בפעולה האנושית והמרגשת ביותר שנעשתה על ידי לברון ג'יימס מאז הגיע לליגה. אותו שחקן שהפך לתדמית מגה שיווקית ששברה את כל הכללים בקיץ עם המעבר למיאמי. הנורא מכל בסיפור הזה, הוא שאף אחד לא עצר ושאל - רגע, מה בעצם פסול כאן? התשובה, נמצאת בבסיס.
לפנייה לכתב/ת 
_a.jpg "צילום: אלי אלגרט")
