העיר הסמויה מן העין

איך מצליחים להתעלות על מה שלא מעט אנשים מחשיבים כסדרה הטובה ביותר שנוצרה אי פעם? דיוויד סיימון, היוצר של "הסמויה", לקח את החברים שלו ואת כל מה שהוא יודע על טלוויזיה ועשה את "טרמיי" (שעלתה אתמול, ד', ב-yes), סדרה על שכונה בניו אורלינס, שלושה חודשים אחרי שהוריקן קטרינה עשתה לה זנגה זנגה. התושבים שם, חלק גדול מהם מוזיקאים, שפים או אנשים עם איזו שהיא זיקה למוזיקה ולאוכל, מנסים לאסוף את עצמם חזרה, לשקם את הבתים שלהם ולהבין איך הם ממשיכים מפה.

בכל סדרה לוקח זמן להכיר את הדמויות ולהיכנס לתלם העלילתי, אבל עם "טרמיי" הלימודים מתחילים מהרגע הראשון. היא מאלצת את הצופה לעשות רי-סטארט למוח, שמורגל באלמנטים טלוויזיונים מסוימים, ולנסות להיפתח לסגנון צפייה אחר. מי שמכיר את "הסמויה" יזהה את טביעות האצבעות של סיימון ב"טרמיי" (אותה כתב עם אריק אוברמאייר). ראשית, הוא ישמח לפגוש את אנטואן בטיסט וקלארק פיטרס (וונדל פירס ובאנק מהסמויה), ושנית, גם ב"טרמיי" לא פעם אין לך מושג במה בעצם אתה צופה, והחיבור לסצנות כמעט אינטואיטיבי. אלא שב"הסמויה" העלילה הייתה נוכחת יותר, וב"טרמיי" סיימון מקצין את הטריק שמאפיין את הדרך שבה הוא רואה דרמה: לוקיישן ודמויות.

הפרק נפתח וננעל בתהלוכות מוזיקליות. "טרמיי"

העלילה ב"טרמיי" היא סוג של שחקן משנה, ואולי בגלל זה לוקח לפחות פרק-שניים לעשות את הפיין טיונינג ולקלוט את התדר המוזר שלה. למעשה, מדובר בפסיפס של סצנות, לפעמים רגעים בודדים, שמתארים חיים. התקדמות האירועים היא לא ליניארית אלא מתפזרת, איטית מאוד, ג'אזית. היצ'קוק אמר פעם שדרמה היא החיים, אחרי שמורידים מהם את הרגעים המשעממים. ברגעים הראשונים, נדמה שסיימון לא טרח להוריד את הרגעים המשעממים, אבל אולי אחרי כיול של הרגלי הצפייה, כמו שממקדים את העדשה כשמסתכלים על תמונה תלת ממדית, יוקרן ממנה סוג של קסם.

זו סדרה שמבקרים ייהנו להגדיר "איכותית". אבל מכיוון שהיא לא פועלת בטווח ההגדרות שאנחנו רגילים אליהן, אין כל כך למה להשוות אותה. היא תקסום בעיקר לצופים שאוהבים קולנוע אווירתי, תחושתי, אסתטי, ולא בהכרח כזה שמונע על ידי סיפור. יש בה הרבה רגעים מרגשים, המון מוזיקה מצוינת לחובבי הג'אז הניו אורלינסי השמח - שמורכב בעיקר מכלי נשיפה - ופה ושם הופעות אורח של מוזיקאים מפורסמים בתפקיד עצמם (בפרק הראשון זה היה אלביס קוסטלו).

התושבים מנסים לאחות את רסיסי חייהם 

כדי לנצל את המעמד להעלאת האסון למודעות, ואולי כדי להדגיש את האופי המיוחד של תושבי ניו אורלינס, סיימון שרבב פנימה אפילו אג'נדה. הממשלה אשמה באסון ההוריקן, כך טוענת הדמות של ג'ון גודמן, אקטיביסט פעלתן שהוא ואשתו הם היחידים שבעצם מתמקדים במחדל הממשלתי, בזמן שהתושבים האחרים פשוט משתדלים לאחות את הרסיסים של החיים שלהם למקשה אחת.

אבל למרות זאת, בראיון שהתקיים עם סיימון הוא הבהיר שהגיבורה הראשית של

הסדרה היא ניו אורלינס. הפרק הראשון נפתח בתהלוכה מוזיקלית עולצת, ונגמר בתהלוכה מוזיקלית שמלווה ארון מתים לקבורה. ואולי זה עידן הריאליטי, בו הצצה לרגעים בחיים של אנשים אחרים מעניינת בפני עצמה, גם מבלי שמישהו מנסה לחבר אותם לסוג של עלילה, שמאפשר לנו לקבל את "טרמיי" כאוסף של רגעים ואפיזודות בחיים של אנשים שאנחנו לא מכירים.