חשבון עו"ס
"בחברה יהודית, העובדים הסוציאליים זכאים למקום של כבוד, כמי שעומדים בראש סולם הרגישות החברתית. הם לא צריכים להיות סרח עודף של שאריות התקציב"
לכאורה, ההיגיון אומר שצריך להיות קו אחיד בתגובות. או שהאסטרטגיה היא שאף מדינה לא מתערבת בענייניה הפנימיים של מדינה אחרת - ואז ממילא אל לו לעולם להתערב במה שקורה במצרים ובלוב באותה מידה. או שלחילופין נאמר שמותר למדינה אחת להתערב בנעשה במדינה אחרת, ואז זה יהיה לגיטימי. אלא שהזיגזג הזה של העולם המערבי - שפעם אחת מתערב באגרסיביות, פעם שנייה מגנה בקול רפה, ופעם שלישית מעלים עין, מלמד אותנו שלא שיקול אמיתי של כבוד האדם וחיי האדם עומדים נגד עיניו, כי הרי דמו של הלובי לא סמוק יותר מדמו של המצרי, אלא שיש כאן מערכת שיקולים צינית, שמתרגשת פחות מהדם שזורם בעורקי המפגינים, ומתרגשת יותר מהנפט שזורם בצינורות.
כאשר חז"ל רצו להמחיש לנו את הציניות של בוני מגדל בבל הם תיאור זאת כך: שכאשר נפל אחד מבוני המגדל ארצה וקיפח את חייו - אמרו "לא נורא, נמצא כבר פועל אחר תחתיו", אבל כאשר נפלה לבנה ממרומי המגדל ארצה - הם הצטערו קוננו ובכו "עד שסחבנו את הלבנה הזו למעלה המגדל, כמה מאמץ השקענו בכך, מי ייתן לנו אחר תחתיה".
עו"ס זה לא נתב"ג
והנמשל ברור. כאשר נרצחים מאות ואלפים ברחובות עיר, העולם אומר, לא נורא, יש שם מספיק אנשים אחרים. אבל כאשר צינור הנפט בסכנה - מיד עולים לאוויר מטוסים, אוניות עושות דרכן לים התיכון, והעולם לפתע נהיה הומאני ורגיש לנעשה במדינות האחרות.בעולם הציני אלו כללי המשחק. לא אהבת אדם ולא ערכי ההומאניזם הם העומדים בראש מעייניהם של מנהיגי העולם, אלא אהבת מכל הנפט והמחיר לליטר בנזין הם הקריטריון. בהתאם לכך הכול ייגזר. ממילא השאלה האם חלילה ביום פקודה יבוא העולם לסייע לנו כאן במזרח התיכון איננה שאלה של ערכי הומאניזם, דמוקרטיה וכבוד האדם. התשובה לשאלה הזו האם העולם יבוא לעזרתנו ביום פקודה קשורה יותר לכמה יעלה מיכל דלק באותו היום בו יתקפו אותנו, מה יראו המסכים בבורסות בעולם, ולא כמה שווים חיי אדם בעולם.
להבדיל כל ההבדלות, לא רק בעולם הגדול הציניות חוגגת, אלא גם במרחבי החיים שלנו. שביתת העובדים הסוציאליים נמשכת זה כמה ימים. אנשים חלשים וקשי יום סובלים - קשישים, חד הוריות, נכים, חולים, ילדים ושאר נזקקים משלמים את המחיר.
לא קשה לנחש אם הייתה פורצת שביתה בשדה התעופה למשל, כמה זמן היא הייתה נמשכת. כמה שעות אולי. שהרי עם ישראל לא מסוגל לחיות כשהדיוטי-פרי סגור וכשהוא לא יכול להגיע לחופשה בחו"ל, אבל עם ישראל מסוגל גם מסוגל לראות את סבל העובדים הסוציאליים והלקוחות שלהם - ולהחריש, ומי יודע כמה זמן תימשך השביתה הזו.
גם כאן הציניות חוגגת. מי שיושב עם היד על השאלטר של שדה התעופה, או חברת חשמל ודומיהם, יודע שכולם ירקדו לפי החליל שלו, ומי שיושב עם יד על השאלטר של העניים והמסכנים יודע שזה באמת לא מעניין אף אחד מהפוליטיקאים ופקידי האוצר, היודעים שאין מאחורי השובתים שום כוח.
סיימתי את לימודי כעובד סוציאלי לפני 25 שנים. עסקתי בסוגים שונים של עיסוקים כעו"ס, עם קשישים, אסירים ואחרים. העובדים הסוציאליים נמצאים בחזית החברתית הכי קשה, הכי רגישה והכי לוהטת, ניצבים מול האוכלוסיות הקשות החלשות והנזקקות ביותר. הם עבורם מקור התמיכה, החום, ההדרכה והעידוד. הם זוכים להערכה וסימפטיה מצד כולם, אבל עם זה לא הולכים למכולת. מה זה עובד סוציאלי שובת מול שדה תעופה שובת?
סולם ערכים עקום
העולם מסתכל על המזרח התיכון דרך מחיר מיכל הדלק באוטו - ובהתאם לכך מגיב או לא מגיב, מתערב או לא מתערב. לצערנו, גם אצלנו נקודת המבט וסולם הערכים מתחילים להתעקם ולהתעוות. הממשלה מסתכלת על העובד הסוציאלי כשק החבטה החברתי שלה. זה שניצב בחזית וסופג את הכול
משני הכיוונים - גם מכיוון הממשלה המזלזלת בו במשכורת מעליבה, וגם מהלקוחות המוציאים עליו את כל תיסכולם וכאבם.
בחברה יהודית, העובדים הסוציאליים זכאים למקום של כבוד, כמי שעומדים בראש סולם הרגישות החברתית, ולא להיות סרח עודף של שאריות תקציב.
חברה יהודית נמדדת לא במחיר הדלק אלא במחיר כבוד האדם. חברה יהודית נבחנת לא ביכולתה לתגמל מנכ"לים במשכורות עתק, אלא ביכולתה לתת לחיילים החברתיים שלה עוד קצת מרחב נשימה, כבוד עצמי ויכולת לגמור את החודש, כדי להמשיך ולהעניק חום ועזרה לחלשים.
לפנייה לכתב/ת 
