מוזיקה, סרטים, משחקים: למה לנו אין?
לצרכן הישראלי יש הרבה סיבות לקנא בצרכני העולם. שירותים כמו אייטיונס מגיעים לישראל בצורה חלקית מאוד, שירותים כמו גוגל TV ואפל TV בכלל לא מגיעים - ומחירי מוצרים ושירותים בארץ הם פשוט ביזיון. למה זה, ומה אפשר לעשות בעניין?
<< הצצה ראשונה: גוגל כרום 10
הדשא של השכן תמיד ירוק יותר. בטח אם השכן שלכם הוא אירופה, ארצות הברית ושאר העולם, ה"דשא" הוא מוצרי ושירותי טכנולוגיה, ואתם גרים בישראל. מעבר לים יש אוצרות טכנולוגיים קסומים, שגורל אכזר ולא ברור ממשיך למנוע מאיתנו.
אנחנו? מפגרים?
לא חסרות דוגמאות כואבות לפיגור הטכנולוגי שלנו אחרי העולם. חנות ה-PSN, שמאפשרת לרוכשי הפלייסטיישן 3 לשחק נגד גיימרים מכל העולם, להוריד משחקים ועדכונים וליהנות מתכנים אחרים, נפתחה בישראל רק החודש. הקונסולה עצמה נחתה כאן עוד ב-2005. החנות היא חלק מהותי מחוויית הקונסולה, ועדיין היא נמכרה פה בישראל במחיר מלא. עשרות אלפי ישראלים רכשו אותה בלי לשאול שאלות.
רוצים עוד דוגמה? קיבלתם: אתמול אמר יהורם גאון שמוזיקה מזרחית היא זבל. מאות אלפי ישראלים חושבים אחרת. להרבה מהם יש אייפוד או אייפון. למה הם לא יכולים להוריד מאייטיונס שירים של קופי פרץ? יש גם אתרי וידאו גדולים שלא מאפשרים צפייה מישראל, ושירותים כמו גוגל TV ואפל TV שהם מציאות מתקדמת בארצות הברית ובאירופה נותרו בגדר פנטזיה לישראלי הממוצע.
ולקינוח, הדוגמה הכי כואבת: רוצים מקבוק אייר 11.6? בטח שרוצים. אם תקנו בארץ, תשלמו 5,199 שקל. אם תקנו בארצות הברית, תשלמו 999 דולר, שהם 3,650 שקל. גם מחירי אינטרנט מהיר, סמארטפונים, מחשבים מכל סוג, טלוויזיות ובעצם כל מוצר או שירות טכנולוגי שתחשבו עליו הוא הרבה יותר יקר בארצנו הקטנטונת. כמובן, בהנחה שהיבואן בכלל קיבל אישור למכור אותו כאן.
למה המחירים בארץ כל כך מטורפים? איך יתכן שיש כל כך הרבה חברות גדולות שוויתרו מראש על ישראל? מה יש או אין בשוק הישראלי, שגורר מחירים גבוהים והיצע מוגבל של מוצרים ושירותים?
זכויות יוצרים? לא בדיוק
מכירים את Hulu? זהו אתר נפלא לתכני וידאו, בו גם סרטונים וקליפים, וגם שלל עונות שלמות של סדרות מכל הזמנים. הוא מתעדכן בצורה רציפה, ומאפשר לכם לראות פרקים בסדרות חדשות שפיספסתם, או לגלות איך הסתיימה העונה הראשונה של "בוננזה". בעצם, הוא מאפשר, אבל לא לכם: אתם ישראלים, והאתר פתוח רק לגולשים אמריקאים. על אייטיונס בטח שמעתם פעם: בחנות המוזיקה הגדולה ביותר בעולם אולי תוכלו למצוא שירים ישראליים, אבל תצטרכו לפתוח יוזר אמריקאי כדי להוריד אותם.
התירוץ של החברות הוא קבוע: זכויות יוצרים - בעלי זכויות ההפצה חוששים שהישראלי המכוער יפיץ ללא אישור סרטים וסדרות, ולא פותחים את החנויות לרשת הישראלית. אבל כשמסכלים על זה לעומק, יש סיבה אחרת לגמרי: תאוות בצע.
במקרה של Hulu למשל, האתר קיבל אישור מהאולפנים הגדולים להפיץ את הסדרות להנאת ציבור הגולשים האמריקאי. למה? כי גם ככה הסדרות מועלות לרשת ומופצות בצורה פיראטית, וזו אחת הדרכים של האולפנים להתמודד עם העניין. מבחינתם, עדיף לאפשר הפצה שלהם בצורה שתיתן להם רווח זעום (תמלוגי שימוש גלובליים, ורווחים מפרסום), מאשר שלא ירוויחו בכלל.
אבל בישראל זה לא עובד ככה. לנו יש את הוט ואת יס, שתי אימפריות שמספקות סרטים וסדרות לרוב הציבור (שעדיין לא גילה את האינטרנט). אם רשת HBO מוציאה את העונה החדשה של "סקס והעיר", מיד יעוטו עליה ספקיות הכבלים. אחת תציע עשרה מיליון, השניה - 11 מיליון, הכל בשביל להיות זו שתוכל להשוויץ בפרומואים שלה "רק אצלנו תדעו איזה נעל קנתה קארי, והאם המוכרת עשתה לה פרצוף או לא". לכן האולפנים לא טורחים לפתוח את השירות לצרכן הישראלי. הם מרוויחים יותר מהמלחמה בין הוט ויס.
בתחום המוזיקה התמונה קצת שונה. אפל משלמת תמלוגים לבעלי הזכויות עבור כל מדינה בה נפתחת אייטיונס לשימוש. איך שבמקרים אלו לא מעדיפים בעלי הזכויות לראות את חנויות המוזיקה המקומיות נלחמות זו בזו, על הזכות לשלם להן כסף?
כי במדינות רבות באירופה ובמזרח יש תרבות מפותחת של רכישת תוכן אונליין. הרבה מהרשתות המקומיות גם ככה מציגות שירים להורדה דרך חנויות מקוונות שהן מפעילות. להפעיל חנות מקוונת זה זול בהרבה מלהפיץ דיסקים ולהחזיק הרבה חנויות פיזיות - וגם יותר קל ונוח לקנות ברשת מאשר ללכת ולהסתובב בחנות. בגלל הפופולריות של אייטיונס, מניחים בעלי הזכויות שחנות אפל הרשמית תהיה במה גדולה יותר מאשר החנויות המקומיות, והם עשויים להעדיף אותה על פני העסקים המקומיים.
בישראל פשוט אין תרבות של רכישת מוזיקה אונליין. מכירים את רשת צליל? את האוזן השלישית? אין להן חנויות מוזיקה אונליין. חברת התו השמיני מתכננת לפתוח אחת, אחרי אלפיים שנות גלות. רוב המוזיקה ברשת נמכרת בישראל דרך חברות הסלולר, או על ידי אתרים כמו Songs, כולם קטנים בהרבה מחנות אייטיונס.
אז מה למדנו? ששירותי תוכן פוסחים על ישראל מטעמי כסף, ובגלל שתרבות הצריכה שלנו עדיין לא הדביקה את המקובל בעולם המערבי. אבל אנחנו לא לגמרי אשמים. מצד שני, יש מקרים בהם האשמה היא לגמרי עלינו - כמו למשל, כשמדובר בשירותי תוכן בטלוויזיה.
ישראל ישראלי לא רוצה אינטרנט בטלוויזיה
שמעתם על אפל TV? גוגל TV? אלו הם שירותי תוכן מתקדמים במיוחד שמביאים לטלוויזיה שלכם את כל נפלאות האינטרנט - ובצורה שתפורה למידותיה. כלי חיפוש, אתרים, הקלטה ושמירה של תוכניות, סנכרון לטלפונים סלולריים ועוד כלים אחרים מעשירים ברגעים אלו ממש את חווית הצפייה של משתמשים רבים. אבל לא כאן.
בתערוכת האלקטרוניקה CES הוצגו טלוויזיות שנועדו במיוחד לעבוד עם שירותי רשת שכאלה. הן מבוססות על אנדרואיד, יש להן סטרימרים מובנים ונועדו לאפשר לכם לצרוך את כל נפלאות האינטרנט מהטלוויזיה שלכם, ובצורה שתפורה למידותיה.
בקרוב יגיעו הטלוויזיות החכמות האלה לישראל. מה בדיוק יוצג בהן? לא ברור. נכון להיום, אין בישראל ספקי תוכן שתומכים בטלוויזיות האלה. על אפל TV וגוגל TV בכלל אין מה לדבר. במקרה זה לא מופצים הכלים המתקדמים אל ישראל מסיבה אחרת לגמרי: הישראלים.
הצרכן הישראלי הוא ריטואליסט. אם תבקשו מישראל ישראלי לתת שם של מכונית, יגיד מזדה. טלוויזיה? סוני או טושיבה. מחשב? HP ואייפון הוא שם נרדף לסמארטפון כבר זמן רב, למרות האלטרנטיבות. ולכן, לא קל להחדיר אליו מוצר או שירות חדשים, שלא יתקשרו עבורו אל דברים שהוא מכיר. ישנה עליה בתפוצת הסטרימרים, אבל הצרכן הממוצע לא יבין למה לו להתחבר אל שירות כמו אפל TV, כשמספיק לו הסטרימר. אחרים כלל לא יבינו למה הם צריכים סטרימר - הרי יש להם מחשב, ויש להם מנוי ליס/הוט.
בנוסף, סטרימר מצריך רוחב פס. חבילות הגלישה בישראל הן די יקרות, ואינן מהירות מספיק. חיברתם סטרימר ומחשב על אותו חיבור של חמישה מגביט? לא תאמינו כמה לאט שניהם פועלים במקביל. והישראלי הממוצע פשוט לא ירצה להוציא עוד כסף על עוד חיבור עם עוד התחייבות לשנים.
אז בעצם, למה להן לחברות להפיץ אל ישראל שירותי תוכן טלוויזיוני מקוונים, כשבכלל לא ברור איזה ביקוש יש להם אצל הצרכן?
למה הכל פה כל כך יקר?
מדינת ישראל היא שוק קטן. מאוד קטן. חברות בינלאומיות מנוהלות בשטח בצורה אזורית – חטיבת אירופה, אסיה וכ"ו. לצרכן הישראלי יש אופי דואלי – מצד אחד, תאוות צריכה של אמריקאי, ומצד שני, תודעה צרכנית נמוכה מאוד (על אף השיפור בתחום זה בשנים האחרונות). לא ניתן לשבץ את מדינת ישראל לחטיבות המזה"ת בגלל השוני התרבותי משכנינו החביבים, ולא גם לחטיבה האירופית אנחנו לא לגמרי מתאימים. למה? בגלל היקף מכירות לא משתלם.
הפועל היוצא מן העניין הוא שמגיעים לישראל פחות מוצרים, יותר ביוקר ויותר מאוחר. לא נעים, אבל אפשר להבין את חברות הטכנולוגיה: הן יעדיפו למכור מיליון יחידות במחיר ממוצע במדינה כמו אנגליה, לפני שימכרו 5,000 במחיר יקר בישראל.
בנוסף, ישראלים לא פראיירים. כלומר, היבואנים לא: הם מוכרים את המוצרים במחיר גבוה משמעותית ממחירם בחו"ל. כשמדובר במחשבים ניידים העניין מפתיע למדי, שכן אין שום מס על יבוא שלהם לארץ (למעט מכס).
חלאס קיטורים. מה עושים?
רבים טענו שישראל היא המוח הטכנולוגי של העולם: קצת חוצפה, קצת יוזמה, והרבה רעיונות טובים הולידו הממצאות כמו מסך המגע, מצלמת זיהוי התנועה ועוד הרבה שאפשר למצוא בכל כיס. אבל מה לעשות – לכל סטארטאפ ישראלי יש חלום של הצלחה בחו"ל, היכן שנמצא הכסף הגדול. רבים מהמפתחים והיזמים יודעים טוב מאוד שהמוצרים והשירותים שלהם לעולם לא יתורגמו לעברית ויופעלו בישראל. פשוט לא משתלם להשקיע בכך.
לכן, עלינו להשתמש בקומבינות ובטריקים כדי לקבל את מה שמקבלים צרכני טכנולוגיה בחו"ל: לאייטיונס צריך להרשם בתור יוזר אמריקאי (המדריך הזה ילמד אתכם איך) כדי ליהנות מכל מה שיש לה להציע, גאדג'טים למיניהם אפשר לקנות בחו"ל ממש בגרושים - דרך דיל אקסטרים ואתרים דומים (רוצים מדריך? קיבלתם) ומחשבים ניידים אפשר להשיג בזול בשלל טריקים מתקדמים (נכון! גם לזה יש לנו מדריך).
לדאבוננו, לעניין תרבות הצריכה המקומית עדיין אין לנו פיתרון קסם. יש לכם רעיונות? ספרו לנו בטוקבקים.
המולטיספירה: מי משתין על הקיר של זאקרברג? >>